ת"א 10776-12-13

תקציר

התובע, שהיה בעל דירה, השכיר אותה לנתבע לתקופה של עשר שנים. הסכם השכירות איפשר לנתבעת לחלק את הדירה לחמש יחידות נפרדות וקבע כי הנתבעת לא תצטרך להחזיר את הדירה למצבה הקודם בתום תקופת השכירות. שני הצדדים היו מודעים לכך שחלוקת הדירה אינה חוקית. במהלך תקופת השכירות הואשם והורשע הנאשם בפיצול הדירה ללא היתר ובית המשפט הורה לו לבטל את השינויים. הנתבע ביצע מספר שינויים בדירה אך לא מילא אחר צו בית המשפט במלואו. עם תום חוזה השכירות הגיש התובע תביעה כנגד הנתבע, בדרישה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לכאורה עקב אי החזרת הדירה במצב תקין על ידי הנתבע. התובעת דרשה 99,100 ₪ עבור תיקונים, אך בית המשפט מצא סכום זה בלתי סביר ומופרז. בית המשפט דחה גם את תביעת התובע לפיצויים נוספים, וקבע כי התובע אחראי באותה מידה לבנייה הבלתי חוקית ואינו אמור ליהנות ממנה. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שהדירה הושארה במצב בלתי ראוי למגורים והורה לנתבעת לשלם לתובע 25,000 ₪ כפיצוי על השיפוצים הדרושים להפיכת הדירה לראויה למגורים. בית המשפט גם פסק לתובע 12,000 ₪ בגין הפסד דמי שכירות בסך חודשיים, שכן הדירה לא הייתה ראויה למגורים עם חזרתה. בנוסף, קבע בית המשפט כי תביעת התובעים כנגד הנתבע השני, שלא היה מעורב בהסכם השכירות, אינה מבוססת ולכן דחה את התביעה נגדם. פסק הדין ניתן ללא צו להוצאות, בהתחשב בכך ששני הצדדים אשמים במידה שווה, והתביעה נגד הנתבע השלישי נמחקה.