ע"א 10591/06

תקציר

המערער, הסובל ממחלת פרקינסון, טען כי המחלה נבעה מחשיפה ממושכת לחומרים מסוכנים בעת שעבד כנהג משאית אצל המשיב. הוא טען כי רשלנות החברה והפרת חובה חקוקה מזכים אותו בפיצויים. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו מחמת התיישנות, החלטה שהתקבלה בערעור. בית המשפט ניתח את דיני ההתיישנות, הקובעים כי יש להגיש תביעות בתוך שבע שנים מיום גילוי הנזקים או הגורמים הסיבתיים, אלא אם כן מתבררות עובדות מכריעות מאוחר יותר. המערער היה מודע לאבחנתו ולקשר האפשרי שלה לעבודתו כבר בתחילת שנת 1996, עת הגיש בקשה לקצבת נכות, דבר המצביע על כך שחשד בקשר סיבתי. למרות החמרת מצבו, בית המשפט מצא כי נזק מהותי נגרם עד שנת 1991 או 1992. המערער הגיש את תביעתו בשנת 2003, הרבה מעבר לתקופה הסטטוטורית הן לנזק והן לסיבתיותו, והוביל למסקנה כי תביעתו התיישנה. פסק הדין מדגיש את תכליתה של תקופת ההתיישנות באיזון האינטרסים בין הפרט לבין הציבור על ידי הבטחת הכרעה בתביעות במועד. בית המשפט התייחס גם לצורך בבחינה מחודשת אפשרית של דיני ההתיישנות הנוגעים למחלות סמויות, במיוחד נוכח האתגרים הניצבים בפני הנפגעים הקשים. בסופו של דבר נדחה הערעור, אם כי השופטים הביעו אהדה למצבו של המערער.