תמ"ש 20673/04

תקציר

התובעת, אישה שהייתה נשואה לנתבע במשך 22 שנים והביאה עמו שני ילדים, הגישה תביעת פיצויים כנגד בעלה לשעבר. היא טענה כי הוא חשף אותה לאלימות פיזית, נפשית וכלכלית, השפלה והתעללות במהלך נישואיהם. עוד טענה התובעת כי הנתבע סירב לתת לה גט, ובכך עיגן אותה במשך למעלה משני עשורים. הנתבע הכחיש את הטענות וטען כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי. עוד טען כי התובעת מעולם לא ביקשה ממנו להתגרש וכי ראיותיה לאלימות אינן מספיקות. בית המשפט פסק לטובת התובעת, וקיבל את גרסתה לאירועים כאמינה ונתמכת בעדויות משפחתה ובמסמכים רפואיים. התברר כי הנתבע אכן ספג מהתובעת אלימות, השפלה והשפלה קשות במהלך נישואיהם. עם זאת, בית המשפט לא קיבל את טענת התובעת לעגינות, שכן לא היו ראיות התומכות בה. באשר לטענת האלימות, בית המשפט הכיר בנזק הנפשי והפיזי שנגרם לתובע. נקבע כי התנהגותו של הנתבע מהווה עוולה של תקיפה, מאסר ורשלנות, וכי כבודו, רגשותיו והאוטונומיה של התובע נפגעו. למרות שהתובעת תבעה פיצויים ממוניים ולא ממוניים, בית המשפט פסק לה פיצוי בסך 25,000 ₪, בהתחשב באיחור המשמעותי בהגשת התביעה – למעלה מ-23 שנים לאחר האירועים. כמו כן הורה בית המשפט לנתבע לשאת בהוצאות התביעה ולשלם שכר טרחת עורך דין נוסף בסך 5,000 ₪. פסק הדין נועד לחייב את הנתבע לתת דין וחשבון על מעשיו הפסולים, אך השיהוי בהגשת פסק הדין הפחית משווי הפיצוי של פסק הבוררות. בית המשפט הדגיש את הצורך להיאבק ב"מכת המדינה" של התעללות בבני זוג והציע להרחיב את דיני הנזיקין כך שיקבעו עוולה ספציפית להתנהגות כזו.