רע"א 10142/09

תקציר

הערעור מתייחס לתביעת ביטוח שהגיש מוטב של מבוטח שנפטר כתוצאה מהתאבדות. חברת הביטוח סירבה לפצות את המוטב בטענה שמעשים מכוונים שהובילו למקרה הביטוח פוטרים אותו מאחריות. ככלל, על פי חוק חוזה הביטוח בישראל, זה אכן המצב. עם זאת, קיים חריג לפוליסות ביטוח חיים, בהן המוטבים זכאים לפיצוי גם אם המבוטח התאבד יותר משנה לאחר כריתת החוזה. השאלה עליה נדרש בית המשפט להשיב היא האם חריג זה, הקבוע בסעיף 50 לחוק חוזה הביטוח, חל על "ביטוח תאונות המבטח גם מקרי מוות". רוב השופטים, השופטים עמית ורובינשטיין, סברו שלא. הם פירשו את חוזה הביטוח אך ורק כמתייחס לאירועים מקריים וטענו כי התאבדות אינה יכולה להיחשב כתאונה. יתר על כן, הם סברו כי חידוש פוליסת ביטוח מהווה חוזה חדש, ולכן יש לראות את מועד כריתתו כמועד החידוש האחרון. מאחר שהמבוטח התאבד בתוך שנה מחידוש החוזה, חל הפטור, וחברת הביטוח לא הייתה חייבת לפצות את המוטב. המשנה לנשיא ריבלין היה בדעה חולקת, וטען כי יש להחיל את סעיף 50 על המקרה הנדון. לדברי ריבלין, תכליתו של סעיף 50, שמטרתו להגן על מוטבים שלא הייתה להם כל מעורבות במעשה מכוון של המבוטח, חלה גם על ביטוח תאונות שגם בו המוטבים נפוצים. בנוסף, מאחר שהחוזה המקורי נכרת למעלה משנה לפני ההתאבדות, הרציונל העומד מאחורי סעיף 50, המנתק את הקשר בין כריתת החוזה לבין ההתאבדות, תקף במקרה זה.