עמ"נ 33282-11-11

תקציר

מדובר במקרה של קבוצת בעלי קרקעות שפנו בשנת 1998 לוועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטלי השבחה במחוז מרכז לקבלת פיצויים מהוועדה המקומית לתכנון ובניה בפתח תקווה (המשיבה) לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשנ"ה-1995, לאחר ששתי תכניות מתאר שינו את ייעוד הקרקע שלהם והפחיתו את שוויה. המשיב ביקש שהות לנהל משא ומתן על פתרון חלופי והמערערים הסכימו. במהלך העשור הבא ניסו הצדדים לפצות את המערערים באמצעות הליכי תכנון שיעניקו להם זכויות בנייה על הקרקע שעוד הייתה בבעלותם. עם זאת, ניסיונות אלה לא צלחו. בינתיים הגישו המערערים תביעות נוספות לפיצויים בגין תכניות מאושרות אחרות הפוגעות באדמותיהם, שגם הן הוקפאו עד לסיום הליכי התכנון. בשנת 2007 ביקשו המערערים לחזור לתביעותיהם הכספיות וביקשו מוועדת הערר לשלב את הערר משנת 1998 עם הערר משנת 2007, אשר נדחתה על ידי הוועדה. לאחר מכן ביקשו המערערים את החלטת השמאי המכריע שמונה בשנת 1998, אך נמצא כי הוא מצוי בניגוד עניינים. גם בקשתם של המערערים למינוי שמאי מכריע חלופי נדחתה על ידי הוועדה. המערערים ערערו על החלטה זו וטענו כי ועדת הערר שגתה וכי יש לחדש את הערר משנת 1998. הם גם ביקשו למנות שמאי מכריע אחר. המשיב טען כי יש לדחות את הערעור מאחר שהמערערים זנחו את טענותיהם וכי יש לדחות גם את בקשתם למנות שמאי מכריע חדש. זכותם של המערערים לקבלת פיצויים, אף שמעולם לא ויתרה, פקעה מחמת שיהוי. בית המשפט פסק לטובת המערערים. בית המשפט קבע כי הערעור לא הוכרע ולא הסתיים ויש לחדשו. בית המשפט ביסס את החלטתו על ראיות להסכם בין הצדדים, לפיו המשיב לא יטען לשיהוי או להתיישנות אם ייכשלו הליכי התכנון, שהמערערים פעלו על פיהם לאורך השנים. עוד קבע בית המשפט כי דין הקפאת ההליכים חל על ועדת הערר שבה מונה שמאי מכריע, וכי ההליכים עוכבו עד למתן החלטה זו. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי טענת המשיב כי המערערים ויתרו על טענותיהם אינה מבוססת, במיוחד לאור העובדה שהמשיב כבר הודה בחבות של כמיליון ₪. בית המשפט הורה לוועדת הערר למנות שמאי מכריע אחר שיקבע את הפיצויים המגיעים למערערים, וסבר כי ניתן לדון בשני הערעורים, האחד משנת 1998 והשני משנת 2007, יחד. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.