ת"פ 21031-09-11

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו הטריטוריאלית של בית המשפט ביחס לעבירות שביצעו הנאשמים. העבירות המדוברות הן סחר בסמים וסחר בנשק, הנחשבות לעבירות התנהגות. בית המשפט בוחן האם עבירות אלה מצויות בסמכותם של בתי המשפט הישראליים או הצבאיים באזור. נקבע כי חלק מהמשא ומתן שהוביל לעבירות התנהל בישראל, דבר שעל פי פסיקה קודמת די בו כדי לסווג את העבירות כ"עבירות פנים" ולפיכך בסמכותם של בתי המשפט בישראל. כמו כן, העבירות בוצעו בשיתוף פעולה עם תושבי ישראל והיה להן זיקה משמעותית למדינה, מה שחיזק את סיווגן כמקומיות. פסק הדין דן גם בתחולתו של הסכם הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית. נקבע כי ההסכם אינו מעניק לרשות סמכות שיפוט במקרה זה, שכן העבירות בוצעו באזור H2 של חברון, הנמצא בשליטה ביטחונית ואזרחית של צה"ל, בדומה לשטחי C שבהם סמכות השיפוט של הרשות אינה חלה. באשר לסמכות השיפוט של בתי המשפט הצבאיים, פסק הדין מסביר כי לבתי המשפט הצבאיים והאזרחיים סמכות שיפוט מקבילה על הנאשמים. החלטת התביעה להעמיד את הנאשמים לדין בבית משפט אזרחי בישראל היא סבירה, בהתחשב במבחן "הזיקה המרבית", המתחשב בגורמים כגון זיקתם של הנאשמים לישראל, אופי העבירה ומקום העמדתם לדין של שותפים. העמדה לדין של הנאשמים בישראל גם יעילה יותר, שכן היא מונעת דיונים כפולים וחוסכת זמן שיפוטי. לסיכום, בית המשפט דוחה את טענות הנאשמים בדבר סמכות השיפוט ושומר על סבירות החלטת התביעה לשפוט אותם בבית משפט אזרחי ישראלי. בפסק הדין מודגש כי מעצרם הראשוני של הנאשמים על פי הוראות דין שונות מאלה שהועלו בתביעה אינו פוסל את העמדתם לדין בישראל.