ת"א 26516-12-19

תקציר

השופטת קבעה כי טענת התובעת כי היא בעלת זכויות היוצרים בתצלום דוקומנטרי אינה מוצדקת. התובעת לא חשפה את זהות הצלמת ולכן לא הצליחה להוכיח כי התמונה נוצרה על ידי עובדת, דבר שהיה עשוי לזכות אותה בבעלות בזכות יוצרים לפי סעיפים 34 ו-35(א) לחוק זכות יוצרים. יתר על כן, התובעת לא הצליחה להוכיח כי התמונה צולמה באירוע פרטי או כי הוזמנה, דבר שיכול היה לזכות אותה בבעלות בזכויות יוצרים לפי סעיף 35(ב) לחוק זכות יוצרים. מאחר שהתובעת לא עמדה בדרישות הבעלות בזכויות יוצרים על פי הסעיפים האמורים, ומאחר שהשימוש שעשתה הנתבעת בתמונה נופל בגדר הוראות "שימוש הוגן" בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים, פסק השופט לטובת הנתבעת. באשר לטענות בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות, פסק השופט גם לטובת הנתבע, וציין כי פרסום התמונה אינו מהווה לשון הרע על התובע וכי חוק הגנת הפרטיות אינו חל על גופים תאגידיים. במעבר לתביעה שכנגד, דחתה השופטת את התביעה להפרת זכות יוצרים משום שהתובע שכנגד לא הביא ראיות מספיקות לרישיון ייחודי כנדרש בסעיפים 37 ו-54 לחוק זכות יוצרים. התובע שכנגד לא טען לרישיון ייחודי בתביעתו שכנגד, ובעל זכויות היוצרים – שלא צוין כנתבע – הגיש תצהיר לפיו הוא בעל זכות היוצרים. כמו כן, לא היה הסכם בכתב בין התובע שכנגד לבין בעל זכויות היוצרים, ולכן נדחתה התביעה שכנגד בגין הפרת זכויות יוצרים. השופטת דחתה גם את תביעת לשון הרע של התביעה שכנגד, שכן התבטאויותיו של הנתבע חוסות תחת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, המתיר הבעת דעות על מעשיהם של אנשי ציבור. הביקורת שהופנתה כלפי התנהגות ההצבעה של התובע שכנגד נחשבה לחלק מחופש הביטוי, והשימוש בשפה פוגענית לא שלל הגנה זו. משכך, הן התביעה והן התביעה שכנגד נדחו, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות.