בג"צ 2898/03

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית המשפט לסמכותו של בית הדין הרבני בנוגע לסכסוך משמורת בין הורים גרושים. המשיב טען כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעתו להעברת המשמורת על בנותיו ולמנוע את עלייתן מישראל, בהתבסס על הסכמי גירושין קודמים שכללו ענייני משמורת. עוד טען כי לבית הדין הרבני סמכות נמשכת בשל הכריכה הראשונית של נושאים אלה בהליכי הגירושין והסכמת העותר. עם זאת, העותר ערער על סמכות זו, מה שהוביל לבחינה משפטית של זכויות שיפוטיות. בית הדין ציין כי לבית הדין הרבני לא הייתה סמכות ראשית שכן תביעתו החדשה של המשיב הוגשה לאחר סיום הגירושין והעותר התנגד במפורש לסמכות זו. בית המשפט מצא כי בית הדין הרבני לא "דן ופסק" באופן מהותי בשאלת המשמורת או המגורים של הקטינים, החיונית להמשך השיפוט. בית המשפט הדגיש כי כל הסכם הנוגע למשמורת ילדים חייב להיבחן בנפרד מהליכי גירושין כדי לוודא שהוא משרת את טובת הקטין, דבר רגיש במיוחד לאור ניגוד העניינים הפוטנציאלי בעת גירושין. בפסק הדין נקבע כי לבית הדין הרבני אין סמכות מקורית ונמשכת, שכן הסכם הגירושין לא כרך את הקטינים באופן עצמאי לסמכות זו, ואפשר את הגשת העותרת לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט דחה את טענת המשיב כי העותרת אינה מוסמכת לייצג את הקטינים, וציין כי ההורים הם אפוטרופוסים טבעיים בעלי זכויות כאלה. בסופו של דבר, הסכים בית המשפט עם העותרת וקבע כי בית הדין הרבני לא היה צריך להידרש לטענת המשיב, מה שהוביל לקבלת העתירה ולקביעת צו המשקף ממצאים אלה מבלי להטיל הוצאות.