רע"א 6842/96

תקציר

בפסק דין זה מתקבל הערעור, המשחזר חלקית את החלטת בית משפט השלום, המעניקה למשכיר דמי שכירות בהתאם לתיקון עבור שבע שנים שקדמו לתביעה, ולא ממועד הדרישה בכתב. בנוסף, הריבית ניתנת למרות החרגתה הראשונית על ידי בית משפט השלום. החוק קובע כי שכר הדירה מוסכם הדדית על ידי המשכיר והשוכר או נקבע על ידי בית המשפט אם אין הסכם. במקרה זה, הסכם שכירות משנת 1969, שהוארך בשנת 1981, כלל סעיפים לתנאים בלתי מוגבלים החלים בתקופות שכירות סטטוטוריות. דמי השכירות, על פי ההסכם, יהיו כפופים להעלאות על פי חוק או תקנות ללא הגבלת זמן מפורשת. המנגנון הסטטוטורי מספק העלאה רבעונית על בסיס מדד המחירים לצרכן, הנחשב אוטומטי ומוסכם בחוזה. לפיכך, אין צורך בדרישה כתובה להעלאת שכר הדירה כאשר מנגנון העלאת שכר הדירה הוא חלק מההסכם המקורי. ההחלטה שמה דגש על הקפדה על הסכמים חוזיים גם בתקופות סטטוטוריות ומכירה במגמות משפטיות מתפתחות של פחות הגנה על הדייר, במיוחד עבור עסקים. התמהמהות המשכיר בדרישה להעלאת שכר הדירה אינה מעידה על חילוט, וחובות שלא שולמו צריכים לשאת ריבית שתשקף את הפיצוי הראוי בגין הפסדו הכספי של הנושה. לפיכך ניתן לפסוק דמי שכירות מותאמים למדד החל ממועד נקוב, בתוספת ריבית משפטית, ועל המשיבים לשלם הוצאות משפט בסך 10,000 ₪. ההחלטה, עליה הסכימו הנשיא א' ברק והשופט י' גולדברג, מדגישה את חשיבות כיבוד התנאים החוזיים ומשקפת מגמה של התאמות שוק הוגנות.