ע"א 479/89

תקציר

פסק הדין עוסק בחוזה שכירות שנחתם בשנת 1966 בין המערערת, בעלת נכס מקרקעין, לבין שתי חברות, המקנה להן זכות להשכיר את הנכס למשך 99 שנים תמורת סכום חד פעמי ודמי חכירה שנתיים. החוזה לא כלל סעיפים כלשהם הנוגעים להערכת השווי או להצמדה של האגרות השנתיות למדד כלשהו. בשנת 1983 עתר המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבוע את זכותו לקבל את דמי השכירות השנתיים על בסיס השיעור המשוער הצמוד למדד יוקר המחיה מראשית החוזה, וכן לחייב את השוכר הנוכחי (המשיב) לשלם לו את ההפרשים הצמודים בגין שבע השנים הקודמות. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, מה שהוביל לערעור הנוכחי. בית המשפט העליון קבע כי המערערת זכאית לשערוך חלקי של דמי השכירות השנתיים. יציבות המשק ותקופת השכירות הארוכה של 99 שנים הצביעו על כוונת הצדדים להסכים על שערוך חלקי של דמי השכירות. הריבית הנומינלית הנקובה בחוזה הפכה לחסרת משמעות בשל האינפלציה הבלתי צפויה בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה. לכן, יש לשערך מחדש את שכר הדירה, תוך הפחתה של 10% כדי להתחשב באינפלציה הצפויה בעת חתימת החוזה. זכותה של המערערת להפרשי הצמדה לשנים קודמות תקפה רק ממועד הגשת התביעה הנוכחית. תביעתו לתקופה שקדמה למועד זה נדחית. כן נדרש המשיב לשלם את הוצאות המערער בשתי הערכאות, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.