ע"ו 41964-06-21

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פרי ערעור על פסק דין שניתן מכוח חוק משפחות חיילים שנהרגו בקרב (שכר ושיקום). התביעה המקורית הוגשה על ידי המשיבים, משפחתו של חייל לשעבר בשם ד', שהתאבד בשנת 2013. ד' סבל מבעיות נפשיות במהלך שירותו הצבאי ונכלא מספר פעמים בשל השתחררותו. נקודת המחלוקת המרכזית בתיק הייתה האם ניתן לייחס את מותו של ד' לשירותו הצבאי, ובכך לזכות את משפחתו בפיצויים לפי החוק. ועדת הערר פסקה מלכתחילה לטובת המשיבים, וקבעה כי מצבו הנפשי של ד' הוחמר ככל הנראה בשל קשיי ההסתגלות שלו לחיים הצבאיים. עם זאת, המערערת (ככל הנראה צה"ל או גוף הקשור אליה) חלקה על קביעה זו וערערה לערכאה גבוהה יותר. במהלך הדיון הומלץ למערער למשוך את הערעור, דבר שהסכים לעשות על יסוד הנימוקים שפורטו על ידי בית המשפט. עם זאת, המערערת ביקשה במקביל מתן פסק דין בסוגיה ספציפית – תחולת סעיף 2(ב) לחוק. סעיף זה מתייחס לחזקת הקשר הסיבתי בין מותו של חייל לבין שירותו. בא כוח המשיבים זעם על סתירה זו וטען כי אין לאפשר למערער לעשות כן, תוך שהוא מבקש כי המערער יישא בהוצאות המשפט. בית המשפט פתר סתירה זו בכך שדחה את הערעור במישור האישי, אך הסכים לתת פסק דין בתחולת סעיף 2(ב) לחוק. לאחר מכן הסבירו השופטים מדוע, במקרה זה, לא ניתן להחיל את סעיף 2 או סעיף 2ב לחוק, המתייחסים שניהם לחזקת הקשר הסיבתי. לטענתם, סעיפים אלה לא נועדו למצב זה, שכן מותו של ד' אירע מחוץ לגבולות הזמן הקבועים בחוק, והוא כבר לא היה חייל בשירות פעיל. בסופו של דבר, מצא בית המשפט כי למרות נימוקי ועדת הערר קמא, תוצאת פסק הדין המקורי הייתה נכונה. מחלתו של ד' ומותו לאחר מכן היו קשורים במידה מספקת לשירותו הצבאי כדי להצדיק פיצויים למשפחתו, ולכן הערעור לא צלח. כן החליטו השופטים שלא להורות למערער לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים, נוכח קביעתם כי אין מקום להפעיל את החזקה לפי סעיף 2(א) לחוק.