ע"ש 4076/98

תקציר

פסק הדין דן בהגדרת "התקפה עוינת" כהגדרתה בחוק, הכוללת פגיעות כתוצאה מפעולות איבה של כוחות צבאיים או סמי-צבאיים בלתי סדירים של מדינה העוינת את ישראל, או פעולות איבה של ארגון עוין לישראל. החוק מניח כי פגיעה היא תוצאה של תקיפה עוינת אם המערער יכול להאמין כך באופן סביר. על המערער להביא ראיות כלשהן המצביעות על כך שהתקיפה הייתה עוינת, תוך העברת נטל השכנוע לרשות. במקרה דנן, הציגו המערערים, הוריו של יהודי שנרצח, די ראיות כדי לבסס את ההנחה כי הרצח בוצע ממניע לאומני ולפיכך היה מעשה איבה. הרשות לא הביאה ראיות מספיקות לסתור חזקה זו. יתר על כן, פסק הדין דן בחלק השני של ההגדרה, המחייב את הפעולה להתבצע על ידי ארגון עוין או מטעמו. המערערים לא טענו כי הרוצח היה חבר בארגון כזה, אך בית המשפט הניח כי הרצח, המונע ממניעים לאומניים ונועד לקדם את עניינם של ארגוני הטרור, אכן בוצע כדי לקדם את מטרותיהם. שוב, הרשות לא הביאה כל ראיה להפך. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי הרצח נופל להגדרה המשפטית של תקיפה עוינת, והמערערים זכאים לפיצויים כקורבנות מעשה כזה. החלטה זו, שהתקבלה לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות ויישום החוקים הרלוונטיים, מדגישה את המציאות הטרגית של הטרור ומחזקת את חשיבות ההכרה בסבלם של הקורבנות.