ע"פ 7707/11

תקציר

המערער ערער על הרשעתו ברצח בכוונה תחילה ועל עונש מאסר עולם, בטענה כי לא הייתה כוונה להרוג. בית המשפט דחה את הערעור, בקובעו כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר את היסוד הנפשי הנדרש להרשעה, דהיינו ההחלטה להרוג. בית המשפט הסתמך על "חזקת הכוונה", הגורסת כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, במקרה זה, מותו של המנוח. נסיבות הירי, לרבות השימוש בנשק אוטומטי מאולתר ומספר הכדורים שנורו, תמכו במסקנה כי המערער התכוון להרוג. בנוסף, הודעותיו של המערער בפני מודיע ובמהלך חקירתו הודה ברצונו לגרום למותו של המנוח. בית המשפט שקל גם את התנהלותו של המערער לאחר הירי, את שקריו ואת המניע למעשה, אשר חיזקו יחד את ראיות התביעה. באשר לעונש, קבע בית המשפט כי בצדק הטיל בית משפט קמא עונשים נפרדים על עבירת הנשק והורה על ריצויים ברצף, נוכח חומרת העבירות והסכנה הנשקפת מהשימוש של המערער בנשק. זאת ועוד, בית המשפט קמא לא היה חייב לבקש תסקיר מבחן טרם מתן גזר הדין, שכן העבירה נושאת מאסר עולם חובה. לפיכך, הערעור על ההרשעה וגזר הדין נדחה במלואו.