ע"א 2779/04

תקציר

הערעור מתייחס לצ'ק שחזר והאם חיובו המאוחר של הבנק בחשבונו של המשיב - שחתם על השיק - היווה פירעון. המשיב טען כי יש לדחות את הערעור משום שהבנק כבר חייב את סכום השיק מחשבון החברה ולכן הבנק לא יכול היה לפתוח בהליכים נוספים בקשר לשיק. בינתיים טען הבנק כי רכש את הצ'ק בעסקת ניכיון והפך למחזיק בשווי הצ'ק. לאחר החזרת השיק חייב הבנק את חשבון החברה, שהיה במצב של משיכת יתר תמידית, והמשיב לא הוכיח כי חיוב זה היה ספציפית לפירעון השיק. החלטת הרוב של השופטים הסכימה עם עמדת הבנק וקבעה כי יש לקבל את הערעור. השופטים קבעו כי מעמדו של הבנק כמחזיק בתמורה נותר על כנו גם לאחר חיוב החשבון לאחר החזרת השיק, מה גם שלא הייתה הסכמה להתייחס לחיוב כאל פירעון. יתר על כן, השופטים ציינו כי חשבון החברה נמצא באופן עקבי במינוס, מה שמבסס חזקה לפיה החיוב אינו יכול להיחשב כפירעון. עוד הדגיש הרוב, כי המשיב לא הביא ראיות מספיקות כדי להוכיח כי הכוונה מאחורי הפקדת מזומן לחשבון הייתה לפרוע את השיק באופן ספציפי. השופט שיף, בחוות דעת חולקת, טען כי החשבון הפעיל של החברה ושני האירועים המצטברים - חיוב הצ'ק החוזר והפקדת המזומן שלאחריו - מעידים על כך שהשיק אכן נפרע. לדברי השופט שיף, השיהוי של הבנק בבקשת מימוש השיק תמך אף הוא במסקנה כי הבנק ראה בחיוב החשבון פירעון. בסופו של דבר התקבל הערעור, וההחלטה הראשונית לטובת המשיב בוטלה. המשיב חויב לשלם למערערת הוצאות בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.