ב"ש 9/95

תקציר

בית משפט השלום היה צריך להחליט אם לחייב את חוסה, אלמן דתי בן 59 עם סוכרת קשה שנזקק לכריתה דחופה של שתי רגליו כדי לשרוד, לעבור טיפול רפואי בניגוד לרצונו. בהתחשב בחוסר יכולתו של חוסה לדאוג לעצמו, בדיור שלו ובתלותו הכלכלית במדינה, ובחומרת מצבו הרפואי, בית המשפט הכיר בדחיפות המצב. השאלה המרכזית הייתה האם סירובו של חוזה לטיפול התבסס על נימוקים סבירים. בית המשפט התקשה לברר את כוונותיו של חוזה בשל אמונותיו הדתיות וחוסר יכולתו להתבטא בבהירות. נקבע כי חוסה הבין את מצבו אך השאיר את גורלו בידי שמים. בית המשפט שקל את היקף הפלישה לגופתו של חוסה ואת אחוזי ההצלחה של הטיפול, והכיר בכך שהקטיעה תהיה בלתי הפיכה. הם דנו גם בהגדרה המשפטית של ליקוי שכלי והגיעו למסקנה כי חוזה אינו פסול, מה שהיה מצדיק כפיית טיפול עליו. נלקחו בחשבון תקדימים משפטיים, פילוסופיה יהודית ומוסר, תוך הדגשת קדושת החיים. בסופו של דבר, בית המשפט כיבד את החלטתו של חוסה, והדגיש את העיקרון לפיו לאדם יש זכות לסרב לטיפול רפואי ללא הסכמתו. עם זאת, פסק הדין איפשר להגיש מחדש את הבקשה אם יתגלו שינויים ביכולתו הנפשית של חוזה או בתועלת הפוטנציאלית של הניתוח.