עפ"ת 23854-12-10

תקציר

הערעור על פסק הדין של בית המשפט לתעבורה בנתניה עסק במקרה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. המערער הורשע תחילה על סמך תוצאת בדיקת נשיפה שהראתה 505 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף, מעבר לגבולות החוק. עם זאת, הרשעה זו הפכה לשנויה במחלוקת בשל בעיות בניהול הבדיקה והיעדר תקינות מתועדת של מכשיר הבדיקה, מה שהוביל את בית המשפט לפסול אותו כראיה. עם זאת, המערער נמצא אשם על סמך מבחן מאפיינים, אשר הסתמך על תצפיות משטרתיות סובייקטיביות של מדדי שכרות כמו עמידה לא יציבה וריח אלכוהול. המערער טען כי ההסתמכות על מבחן המאפיינים פגומה, שכן לא הובהר כראוי על זכותו לסתור ממצאים אלה, ואף לא הוזהר מפני השלכותיהן של הערכות סובייקטיביות אלה. בית המשפט אישר באופן מסורתי הרשעות המבוססות על תצפיות כאלה גם ללא בדיקות מדעיות, המעוגנות בפסיקות ארוכות שנים של בית המשפט העליון. עם זאת, מקרה זה הדגיש את הפער החקיקתי בהסדרת מבחן המאפיינים, לעומת בדיקות מבוססות יותר מדעית כמו בדיקות נשימה או אלכוהול בדם. נטען כי היה מקום ליידע את המערער לאלתר על כישלון במבחן המאפיינים ועל זכותו לבקש אישור מעבדה עצמאי לפיכחונו. היעדר הליך הודעה זה וההסתמכות העמומה על הערכות סובייקטיביות של המשטרה פגעו בזכויות ההגנה של המערער, והביאו את ערכאת הערעור לבטל את ההרשעה. פסק הדין קרא לרפורמה חקיקתית שתקבע קווים מנחים ברורים למבחני מאפיינים, בדומה למבחנים מדעיים, כדי להבטיח הוגנות במקרים כאלה.