ת"א 1187/05

תקציר

התובעת, שתבעה פיצויים מהנתבעים לאחר שהיתר בנייה שקיבלה נמצא בלתי חוקי, עמדה בפני תביעה שנדחתה. היתר הבנייה הוצא על ידי הוועדה המקומית והתובעת טענה כי הוא פסול משום שלא עמד בתנאים המגבילים לפי חוק התכנון והבניה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בקובעו כי ההיתר היה כדין, ומצבה הבעייתי של התובעת היה משלה, שכן היא בחרה שלא לפעול על פי ההיתר אלא הגישה בקשה נוספת להגדלת זכויות הבנייה. בית המשפט העליון הסכים חלקית עם התובעת, בקובעו כי למרות שהוועדה המקומית לא התרשלה וההיתר היה כדין, יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שידון באפשרות להחזר היטל ההשבחה והיטל הבנייה ששילם התובע. עוד ציין בית המשפט כי היתר הבנייה לא מומש וציפיותיו הלגיטימיות של התובע נפגעו. המחלוקת העיקרית בבית המשפט המחוזי עסקה בשאלה האם התובעת זכאית להחזר הסכומים ששילמה, בהתחשב בכך שהיתר הבנייה פקע והמצב התכנוני השתנה. בית המשפט קבע תחילה את מעמדו התכנוני של הנכס ואישר כי ההיתר והתכנית הנלווית אליו אינם תקפים עוד. לאחר מכן היא דנה בהיטל ההשבחה, תוך התייחסות לפסקי דין קודמים שהדגישו את אלמנט ההתעשרות בגביית ההיטל. בית המשפט הגיע למסקנה כי אי ההתעשרות של התובעת, שנגרמה בשל התנהלותה שלה, אינה שוללת את זכותה להחזר היטל השבחה, וההיגיון העומד מאחורי פסקי דין קודמים תמך בשיפוי זה. באשר לדמי הבניה, הסכים בית המשפט עם הנתבעים כי התשלום הינו עבור שירות שניתן ואינו קשור ישירות לגודל השטח הבנוי. התקנות הספציפיות לעניין החזרת אגרות בנייה לא חלו במקרה זה, ומאחר והתובע קיבל את השירות, לא הייתה סיבה להחזיר את האגרה. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעים בדבר שיהוי ונזק תקציבי, וקבע כי התביעה לא הוגשה מאוחר מדי וטענות הנתבעים אינן מבוססות. לפיכך, בית המשפט הורה לנתבעים להחזיר את היטל ההשבחה הצמוד בתוספת ריבית, אך לא הורה על החזרת דמי הבנייה. כל צד יישא בעלויות שלו.