פש"ר 7939-03-20

תקציר

אחד המשקיעים, דומב, עודד את הציבור החרדי להשקיע אצלו כסף, והבטיח ריביות גבוהות. התברר כי ההשקעות היו למעשה עם תרמית פירמידה. דומב נתן למשקיעים צ'קים כבטוחה, שלטענתם היו חתומים של המשקיעים, כולל אחד מהחייב. החייב הכחיש את אמיתות החתימה וטען כי הצ'קים נגנבו. המשקיע טען אז כי החייב אישר למר דומב לחתום בשמו. התיק הגיע לפתחו של המנהל המיוחד, המופקד על הטיפול בתביעות חוב. המשקיע ביקש את דפי הבנק של החייב כדי להוכיח הרשאה, אך המנהל המיוחד דחה את הבקשה בטענה שמדובר במסע דיג לראיות ותוך מתן עדיפות לזכותו של החייב לפרטיות. המשקיע ערער על החלטה זו. בית המשפט הכיר בתפקידו של המנהל המיוחד בהכרעה בתביעות חוב מעין שיפוטיות ובהיקף ההתערבות המצומצם בהחלטותיו. נמצא כי שני הצדדים הציגו את טיעוניהם וראיותיהם באופן הדרגתי, ולא בבת אחת, וייתכן שהמנהל המיוחד הגיע למסקנה שונה עם גישה למסמכים המבוקשים. בית המשפט קבע כי מאחר ששני הצדדים חולקים את האשמה בהצגת הראיות, וכדי להבטיח משפט הוגן, יש לאפשר למשקיע גישה לראיות – אך רק אם הפקיד תחילה 20 אלף שקל לכיסוי הוצאות המנהל המיוחד והחייב בתוך 30 יום. לאחר מכן יתקבל הערעור, והמנהל המיוחד יבחן מחדש את הטענה עם הראיות החדשות. אם המשקיע לא ביצע את ההפקדה, הערעור יידחה. בית המשפט החליט שלא לפסוק הוצאות, בהתחשב בנסיבות.