בג"צ 5747/03

תקציר

במקרה דנן, דחה בית המשפט את הבקשה לצו על תנאי ולצו ביניים בענייני גירושין ורכוש. בא כוח המשיב טען כי יש לדחות את העתירה משום שהעותר לא ערער על סמכותו של בית הדין הרבני האזורי בהזדמנות הראשונה. הסוגיה העיקרית הייתה האם תביעת הגירושין של המשיב כנה והאם כריכת ענייני הרכוש הייתה כדין. בית המשפט בחן טיעונים ומסמכים, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי תביעת הגירושין של המשיב אמיתית. היא ביקשה לטפל בענייני רכוש במקביל לגירושין כדי להבטיח הסדר כולל. בית הדין הדגיש כי הוא אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני ולא מצא עילה להתערב בהחלטתו המפורטת של בית הדין הרבני בדבר סמכותו בחלוקת רכוש. בית הדין הרבני מצא את תביעת הגירושין של המשיב אמיתית שכן היא נבעה מחשיפת בגידתו של העותר. בקשותיו של המשיב לעכב את הגירושין עד להסדרת ענייני הרכוש לא פגעו בכנותה, שכן מעשיה הצביעו על רצון לפתרון הוגן ולא על מניפולציה כספית. אי פירוט הנכסים בכתב התביעה המקורי לא פגע בכדאיות של כריכת ענייני הרכוש, שכן המשיבה הבהירה את כוונותיה במהלך ההליך, ותיקנה ליקויים ראשוניים. בית המשפט התייחס גם לטענה בדבר משיכות כספיות חד-צדדיות לכאורה של המשיב, אשר נמצא כי אין בהן כדי לפגוע בכריכה האמיתית של ענייני רכוש. בית המשפט קבע כי מאחר שהנישואין קדמו לחוק יחסי ממון בין בני זוג, חלים עקרונות השיתוף. תפקידו של בית הדין הרבני ביישום עקרונות אלה הודגש, תוך הבטחת התחשבות שוויונית בכל הנכסים וביטול חששותיו של העותר מפני משוא פנים פוטנציאלי. המסקנה אישרה את סמכותו המוסמכת של בית הדין הרבני בכל נכסי בני הזוג, ונתנה תוקף לכנות וחוקיות הליכי המשיב, והביאה לדחיית העתירה. השופטת א' ריבלין והשופטת א' חיות הצטרפו לפסק דינה של השופטת ביניש, שניתן ביום 9.6.04.