ע"א 2102/93

תקציר

בית המשפט העליון דן במחלוקת על סיווג שזיפים מיובאים, שיובשו ונשמרו באשלגן סורבט, תחת תעריפי מכס. המערערת טענה כי יש לסווגם כ"שזיפים מיובשים" ולהטיל עליהם מכס בשיעור של 25% לפי פרט 08.13, ואילו המשיב טען כי מדובר ב"שזיפים משומרים זמניים" הפטורים לפי פרט 08.12. בית המשפט התווה תהליך פרשני בן שלושה שלבים: בחינת אופיים הפיזי של הטובין, פירוש פרטי המכס הרלוונטיים וסיווג הטובין בהתאם. השזיפים המיובאים היו בעלי רמת לחות של 20%, מה שהופך אותם ללא מתאימים לצריכה מיידית, ולכן אינם מתאימים להגדרת "שזיף" טיפוסית, הדורשת מוכנות לצריכה; שזיפים מיובשים למכירה בדרך כלל יש 35% לחות. בית המשפט לא מצא הגדרות ל"משומר" ו"מיובש" בצו ופירש אותן בלשון יומיומית, והגיע למסקנה כי ייבוש כשימור נופל תחת "שימורים זמניים" כאשר הסחורה אינה מוכנה לאכילה ישירה. בית המשפט הדגיש את כוונת המחוקק בסיווגי מכסים להגן על השווקים המקומיים על ידי הטלת מכסים גבוהים יותר על מוצרים מוכנים לצריכה, תוך תמרוץ יבוא פריטים הזקוקים להמשך עיבוד. לפיכך נקבע כי השזיפים הלחים פחות, שנשמרו בייבוש, הם חומרי גלם להמשך עיבוד בישראל. בית המשפט דחה את הערעור, אישר את החלטת בית המשפט המחוזי וחייב את המערער בהוצאות. בית המשפט שקל גם תקנים בינלאומיים בסיווג, אך מצא אותם לא ישימים מכיוון שהם הניחו שהשזיפים מתכלים בעת הייבוא, מה שלא היה המקרה. לפיכך, השזיפים היו פטורים בצדק לפי פרט 08.12.