ע"פ 6095-05-11

תקציר

הנאשם בתיק זה הורשע בעבירות אלימות ובהפרת צווים שיפוטיים הקשורים לאמו. בעוד שבית משפט קמא מצא כי הוא סובל מ"הפרעת התנהגות מסוימת", הוא לא נחשב כבעל פיגור שכלי. השאלה הניצבת בפני ערכאת הערעור היא האם היה על בית משפט קמא להורות על דרכי טיפול לפי סעיף 19ג לחוק הסעד במקום לכלוא אותו, והאם הממונה על עבודות השירות בקהילה לא הצליח לשבץ את המערער במקום עבודה בשל לקות נפשית. ערכאת הערעור קבעה כי סעיף 19ג חל על המערער, שכן הוא מכוון לאנשים שהורשעו וסובלים מליקוי שכלי שאינו מגיע לדרגת אי כשירות. עם זאת, בית הדין שקל גם את חומרת עבירותיו של המערער, את חוסר שיתוף הפעולה שלו ואת אי מציאת מקום עבודה מתאים עבורו במסגרת עבודות השירות. באיזון בין גורמים אלה, החליט בית המשפט כי החלטתו של בית משפט קמא להטיל עונש מאסר מתון היא ראויה ועולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. גזר דין זה מביא בחשבון את מצבו הנפשי של המערער תוך ניסיון להרתיע ולמנוע עבירות נוספות. עוד הדגיש בית המשפט כי על הממונה על עבודות השירות מוטלת החובה לעשות מאמצים סבירים למציאת מקומות עבודה לאנשים עם מוגבלות, אך לא תמיד ניתן להצליח בכך. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והעונש המקורי של חודש מאסר בפועל, יחד עם מאסר על תנאי, אושר. עוד המליץ בית המשפט כי שירות בתי הסוהר יכניס את המערער למתקן המתאים ליכולותיו.