ת"א 44185-02-19

תקציר

בית המשפט דחה את טענותיה המקדמיות של הנתבעת לעניין התיישנות ושיהוי, וקבע כי טענות התובע לא התיישנו וכי לא היה שיהוי מיותר בהגשת התביעה. בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי המועד הקובע לתקופת ההתיישנות הוא מועד מתן פסק הדין בהליך קודם, ביום 27.10.2016, וכי לא התקיימו התנאים לקבלת טענת השיהוי. בהתייחסו לתביעה העיקרית, קבע בית המשפט כי הנתבעת הפרה את הסכם המכר בכך שלא סיפקה לתובעת כביש גישה ברוחב 3 מטרים כפי שנקבע בחוזה. הפרה זו היוותה הפרה יסודית של ההסכם, המזכה את התובע בפיצוי. בית המשפט קיבל את טענת התובע כי רוחב כביש הגישה הוצג לו באופן מטעה וכי אביו של הנתבע חתם על תשריט המציין כי רוחב הכביש הוא 2 מטרים בלבד. בקביעת הפיצוי דחה בית המשפט את תביעת התובעת לירידת ערך החלקה על בסיס שווי השוק הנוכחי שלה, וקבע כי החלקה נרכשה כקרקע חקלאית ואין הצדקה להתאים את שוויה למגורים. תחת זאת, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי בגין ירידת ערך החלקה בעת רכישתה בשל הפער ברוחב כביש הגישה. סכום זה חושב על 23,874 שקל, ובית המשפט הוסיף ריבית והצמדה ל-24,670 שקל. כמו כן נפסקו לתובע הוצאות בסך 5,000 ₪ בגין ההליך הראשון, אך לא בגין השני, שכן האחרון לא נבע מהפרת הנתבע. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובע 12,000 ₪ הוצאות משפט. הסכום הכולל שישלם הנתבע לתובע נקבע על סך של 29,670 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא. לנתבע ניתנו 60 יום לציית, ולאחר מכן יצטברו ריבית והצמדה נוספות ממועד פסק הדין. פסק הדין ניתן ביום 26.2.2023 בהיעדרם של שני הצדדים.