פש"ר 1021/98

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לטיבה של עסקה בין חברה לבנק. החברה, שנקלעה למצוקה כלכלית, ערבבה את נכסיה עם אלה של חברה אחרת, יש שם, שעמה חלקה יחסים מיוחדים. הבנק טען כי יש לו שעבוד פיקדון, ואילו מפרק החברה טען כי מדובר בשעבוד צף לא רשום. על בית המשפט לקבוע את טיבה האמיתי של העסקה. מסקנת פסק הדין היא כי העסקה המדוברת מאופיינת בצורה הטובה ביותר כשעבוד צף, במסווה של שעבוד פיקדון. הבנק לא הביא ראיות מספיקות לכך שיש לו את השליטה הנדרשת על הטובין המדוברים, וחוסר הבהירות והספציפיות בהסכם, כמו גם התנהלות הצדדים, תומכים במסקנה זו. יתר על כן, הכרה במאות משכוני פיקדון קטנים, כפי שטען כונס הנכסים, תטיל על המפרק נטל הוכחה מופרז להפריך את תוקפם אחד לאחד. טענת כונס הנכסים כי שתי החברות זהות במהותן וכי יש להחיל כתב אישום נגד האחת על השנייה נדחית, שכן הזהות המשפטית הנפרדת של החברות לא אותגרה דיה. בסופו של דבר, בקשת המפרק מצליחה, שכן השעבוד הצף אינו רשום ולכן אינו תקף כנגד המפרק. הבנק נדרש לשאת בהוצאות המפרק ובשכר טרחת עורך דין. ההחלטה מתקבלת במעמד צד אחד, ומצוין חוסר הייצוג של הבנק בדיון.