ע"א 155/75

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט העליון למחלוקת הנוגעת לאגרות בית משפט הקשורות לערעורי מס הכנסה. הסוגיה התעוררה כאשר המשיב ערער על קביעת שכר טרחת גזבר בית המשפט לצורך ערעור על שומות מס בשנים 1968-1972. המשיב טען כי שכר הטרחה חושב באופן שגוי, מה שהוביל לערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, אשר העדיף את פרשנותו של המשיב. השופט לנדוי אישר כי אגרות בית המשפט הן חלק מהכנסות המדינה וצריכות לעסוק רק בסכסוכים בין הצד החייב לבין המדינה, מבלי לערב את הצד שכנגד. הדבר הדגיש כי פקיד השומה נעדר מעמד בסכסוכי שכר טרחה. בית המשפט התייחס למספר תקנות, והגיע למסקנה כי כל מחלוקת על סכומי שכר טרחה לא צריכה לעכב את ההליך המשפטי. נוכח העמימות הקיימת בתקנות, הדגישה השופטת לנדוי כי הטלת שכר טרחה לא ברור על בעלי דין אינה מוצדקת. פסק הדין התייחס גם לתיקונים קודמים שלא הבהירו כראוי את "תקרת האגרה". משכך, נדחה ערעורו של פקיד השומה, בקובעו כי שכר טרחת המשיב צריך לכבד את התקרה שנקבעה בתקנות. השופטים ויתקון ומני הסכימו עם ההחלטה, ופקיד השומה חויב לכסות את הוצאות הערעור של המשיב. פסק הדין הדגיש את הצורך בהנחיות חקיקתיות ברורות בשומות שכר טרחה בערעורי מס הכנסה כדי למנוע סכסוכים חוזרים ונשנים בבתי המשפט.