ע"א 3309/02

תקציר

ערעור זה נובע מנפגע תאונת דרכים, המערער, אשר הגיש תביעת נזיקין כנגד המשיבים. במהלך ההתדיינות המשפטית ניהלו הצדדים, באמצעות באי כוחם, משא ומתן לפשרה. בא כוח המערער, עו"ד לבנון, שלח מכתב לבא כוח המשיבים, עו"ד גדות, ובו הציע להסדיר את התיק על סך 90,000 ₪ שישולמו במהירות, אחרת עלול המערער להתחרט על כך. לאחר מכן פנה עו"ד גדות ללקוחו, קיבל את אישור הפשרה ושלח הסכם פשרה חתום לעו"ד לבנון. בהסכם הפשרה נקבע כי המשיבים ישלמו למערערת 90,000 ₪ בנוסף לתשלומים קודמים, ובכך ישלימו את כל טענות המערערת בעבר ובעתיד, למעט טיפולים רפואיים המכוסים בחוק בריאות ממלכתי. ההסכם כלל גם תנאים שנועדו להבטיח כי המשיבים יהיו פטורים מכל תביעה נוספת של המערערת או של צדדים שלישיים כלשהם. עוד נקבע בהסכם כי הצדדים יבקשו פסק דין שיעניק להסדר פשרה תוקף של דין. המסמך נחתם על ידי בא כוח המשיבים אך לא על ידי המערערת או בא כוחה. חלף זמן מה, וכאשר עורכת הדין גדות ביררה על הסכם הפשרה שנחתם, הודיעה לו עו"ד לבנון כי מרשתו שינתה את דעתה ומעוניינת להעביר את הטיפול בתביעתה לעורך דין אחר. לאחר מכן הגישו המשיבים בקשה לאכיפת הסכם הפשרה, אשר נעתר לה בית משפט קמא. בית המשפט קבע, כי מכתבו של עו"ד לבנון מהווה הצעה, והסכם הפשרה עליו חתם בא כוח המשיבים מהווה קבלה של הצעה זו. המערערת ערערה על החלטת בית משפט קמא, וטענה כי מכתב בא כוחה אינו הצעה מחייבת, כי הוא נעדר את שיקול הדעת והספציפיות הנדרשים לחוזה, וכי הסכמתה לפשרה ניתנה על יסוד טעות יסודית. עוד טענה כי מנוהל העבודה הקיים בין משרדי עורכי הדין משתמע כי הצעות עורכי הדין אינן מחייבות את לקוחותיהם עד שהלקוחות עצמם חותמים על מכתבי קבלה. בנוסף, טענה המערערת כי הסכם הפשרה, כפי שגובש על ידי המשיבים, אינו תואם את ההצעה, ועל כן לא ניתן לראות בו קיבול. השופט ב. כהנא, בהסכמתו עם השופט אוקון וחוות דעתו של השופט בן עמי, קבע כי מכתבו של עו"ד לבנון מהווה הצעה ברורה וחד משמעית לפשרה בתיק על סך 90,000 ₪. התוספת במכתב, שקבעה כי יש לבצע את הסדר הפשרה במהירות, הצביעה על האפשרות שהמערערת תחזור בה מהסכמתה אם המשיבים לא יאשרו את הפשרה במהירות מספקת. עוד קבע השופט כי המערערת לא טענה להיעדר תגובה מהירה מצד המשיבים. זאת ועוד, העדר הספציפיות הנטענת בהנחיותיה של המערערת לבא כוחה לא שלל את אופייה המחייב של ההצעה שנשלחה לבא כוח המשיבים. השופטת חלקה על טענת המערערת כי הסכמתה ניתנה על יסוד טעות יסודית בהיקף פגיעותיה, וציינה כי האפשרות לפגיעות נוספות הייתה ידועה למערערת ולבא כוחה, והם לקחו בחשבון את הסיכון של ממצאים לא ידועים בגיבוש הצעתם. עוד קבע השופט כי נוהל העבודה הנטען בין משרדי עורכי דין, שלטענת המערערת הפך את הצעות עורכי הדין ללא מחייבות, אינו חל במקרה זה. השופט הדגיש כי משא ומתן בין עורכי דין כפוף לדיני חוזים רגילים, ואם עורך דין ירצה להתנות את הצעתו באישור הלקוח, הוא יציין זאת במפורש. השופט כהנא הוסיף וטען כי הסכם הפשרה של המשיבים, שכלל תנאים המבטיחים את הגנתם מפני תביעות עתידיות, תואם את הצעתו של עו"ד לבנון, שכן בהצעה צוין כי סכום הפשרה כולל "הכל". יתר על כן, הדרישה בהסכם הפשרה לתת לפשרה תוקף של דין לא שינתה את תנאי ההצעה. עם זאת, השופטת כהנא נבדלה מעמיתיה בכך שהתייחסה למקרה הנוכחי כטענת הגנה לפיה הצדדים הגיעו להסכם פשרה, ולא כבקשה לבית המשפט לאשר הסדר פשרה. לדברי השופט כהנא, בקשת המשיבים לאכוף את הסכם הפשרה לא הותנתה בכך שהצדדים יציגו לבית המשפט נוסח מוסכם של הסדר הפשרה. השופט אוקון, בהסכמתו עם השופט בן עמי, הדגיש כי יש לבחון את המשא ומתן בין הצדדים בכללותו. לדברי השופט אוקון, מכתבו של בא כוח המערערת לא היווה הצעה אלא הזמנה להציע הצעות, שכן הוא נעדר בהירות ושיקול דעת. זאת ועוד, התשובה שנשלחה על ידי בא כוח המשיבים לא הייתה בגדר קבלת ההצעה, שכן היא סטתה מההצעה מכמה בחינות. ראשית, היא דרשה לתת להסדר תוקף של חוק, ושנית, היא הרחיבה את הוראות הפטור. בנוסף, התגובה נשלחה מעבר למסגרת הזמן הסבירה המשתמעת מההצעה. לבסוף, העדר חתימת המערערת על הסכם הפשרה הצביע על כך שהחתימה הייתה תנאי לשכלול ההסכם. עוד הדגישה השופטת אוקון, כי גם אם מצא בית משפט קמא כי נכרת חוזה, לא היה עליו ליתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין, כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי. מאחר שהסכם הפשרה לא הוסכם על שני הצדדים ולא עמד בדרישות לפסק דין מוסכם, לא הייתה לבית משפט קמא סמכות לאשר אותו. השופט בן-עמי הסכים עם חוות דעתו של השופט אוקון והדגיש כי בית משפט קמא לא התייחס כראוי לשאלה האם נכרת חוזה בין הצדדים. עוד ציינה כי לבית המשפט לא היה שיקול דעת ליתן תוקף לפסק דין להסכם הפשרה בהיעדר נוסח מוסכם של החוזה ובהסכמת המערערת. סיכומו של דבר, הערעור התקבל, פסק דינו של בית משפט קמא בוטל, והתיק הוחזר לבית משפט קמא לדיון לגופה של התביעה. המשיבים חויבו לשאת בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך דין.