בג"צ 667/87

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהוגשה נגד החלטת עיריית נתניה להטיל היטל תיעול על כלל תושבי העיר. העותרים טענו כי ההחלטה התקבלה משיקולים זרים ובלתי סבירים, וביקשו לבטלה. באופן ספציפי, הם טענו כי שטח השיפוט של העיר כולה לא היה צריך להיות מוגדר כ"אזור איסוף" אחד, שכן החלטה זו תחייב את התושבים לשלם עבור עבודות שטרם בוצעו בתחומם. עוד טענו כי היה צריך לגבות את ההיטל לפי שלבי העבודות, ולא כסכום חד פעמי המתפרש על פני שבע שנים, וכי הוא מפלה שכן הוא אינו מאפשר לדיירים לרשום נכסים מבלי לשלם את מלוא הסכום מראש. לבסוף, טענו העותרים כי שיטת הגבייה מעניקה הנחות בלתי הוגנות למגזרים מסוימים באוכלוסייה. בג"ץ דחה את העתירה. היא קבעה כי החלטת העירייה להגדיר את העיר כולה כאזור איסוף היא סבירה, שכן היא מבטיחה חלוקה שווה של הנטל הכלכלי בין כלל התושבים. עוד קבע בית המשפט כי ההיטל לא נגבה בגין עבודות שטרם בוצעו, וכי החלטת העירייה לפרוס את התשלום על פני שבע שנים נעשתה אך ורק כדי להקל על התושבים. באשר לרישום הנכס, קבע בית המשפט כי ההיטל מהווה חוב מהמועד הנקוב בחוק העזר, והדרישה לפרוע אותו במלואו טרם רישומו היא כדין. עוד קבע בית המשפט כי ההנחות שניתנו למגזרים מסוימים הן תוצאה של מדיניות חברתית לגיטימית, ואינן מצדיקות התערבות. השופט הורוביץ הדגיש את חשיבות מעורבות התושבים והביקורת על החלטות הרשויות המקומיות, אך הגיע למסקנה כי העותרים לא שכנעו את בית המשפט כי פעולות העירייה היו פסולות המצדיקות את ביטולן. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשלם 3,000 ₪ כאות הזדהות עם המשיבים.