ת"א 45422-06-17

תקציר

החלטת בית המשפט נסובה בעיקרה סביב פיסת קרקע והזכויות הנלוות אליה, העומדות במרכזה של מחלוקת בין המבקשים לבין המשיבים. המבקשים טענו כי לא היה הסכם שיתוף תקף בין חברי הקבוצה וכי יש לחלק את הזכויות במקרקעין ביניהם כבעלים משותפים. עם זאת, הציגו המשיבים הסכם שיתוף, שלטענת המבקשים לא נחתם על ידי כל החברים ואינו תקף. בית המשפט, בשלב מקדמי זה, מצא כי אינו יכול לקבוע באופן חד משמעי את תוקפו של הסכם השיתוף או את ייפוי הכוח של המבקשים. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי קביעת קיומה של עילת תביעה לכאורה דורשת ראיות וטיעונים נוספים, שלא הוצגו די הצורך על ידי המבקשים. בהתייחסו למאזן הנוחות, קבע בית המשפט כי המבקשים לא הוכיחו סיכון לפגיעה ממשי דיו כדי להצדיק סעד זמני. טענותיהם בדבר נזק פוטנציאלי עקב התנהלות המשיבים לא היו משכנעות, מה גם שהמשיבים הבהירו כי הזכויות מוחזקות בנאמנות עבור כל חברי הקבוצה. זאת ועוד, שיהוי הגשת בקשתם של המבקשים החליש את טענתם בדבר הצורך הדחוף בסעד. במישור ההגינות והצדק נתן בית המשפט משקל לעיתוי הגשת הבקשה. צוין כי המבקשים היו מודעים למרבית טענותיהם בעת הגשת תביעתם הראשונית, וה"התפתחויות" שהוזכרו בבקשה לאחר מכן לא היוו שינוי נסיבות המצדיק את הבקשה לסעד זמני. בית המשפט ציין גם את חוסר שיתוף הפעולה בין הצדדים ואת התעקשותם של המבקשים על דרישות מסוימות, דבר שהצביע על כך שגישתם אינה תורמת לפתרון הסכסוך. לסיכום, הבקשה לסעד זמני נדחתה. בית המשפט ביטל את הצו הקודם המגביל את חלוקת הרכוש והורה למבקשים לשאת בהוצאותיהם של משיבים מסוימים. בית המשפט גם המליץ לצדדים להגיע להסכם או לפתור את הסכסוך באמצעות המנגנונים המפורטים בהסכם שיתוף הפעולה. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ומיום 11.12.2017.