ת"פ 209/96

תקציר

הנאשמים הורשעו בעריכת הסדרים כובלים בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים. בית המשפט קבע כי ההסדרים פוגעים קשות בתחרות שכן הם נועדו לפגוע בתחרות לשמה, ואינם משרתים כל תכלית לגיטימית. המוצרים המעורבים היו תשומות בנייה בסיסיות המשמשות בכל בית בישראל. הנתבעים היו מודעים לקיומו של חוק ההגבלים העסקיים ואיסורים, ולא יכלו לטעון לתום לב. קשייהם הכלכליים לא הצדיקו את העבירות, אם כי לשיקול זה ניתן משקל מוגבל בגזר הדין. העונשים שהוטלו במסגרת הסדר טיעון לא יקבעו את העונש לנאשמים שלא השתתפו בו, אם כי הם צריכים להיות מידתיים באופן סביר. מצבם הכלכלי של הנאשמים יילקח בחשבון בעת הטלת קנסות. מידת יישום ההסדרים הכובלים והפגיעה בציבור כתוצאה מכך היו רלוונטיים לגזר הדין, אם כי לא נדרש יישום בפועל לצורך הקמת העבירה. הפרקליטות ביקשה להטיל קנסות בהתאם להיקף הנזק שנגרם לציבור, אך השיטות בהן נקטה לצורך חישובו לא נמצאו מספיקות במשפט פלילי. בית המשפט היה סקפטי לגבי האפשרות למדוד כמותית את הנזק שנגרם, וסבר כי אין לעשות זאת כדבר שבשגרה. כמו כן נשקל חוסר המודעות הציבורית לסוגיות ההגבלים העסקיים בעת ביצוע העבירות, וכך גם העונשים שהיו נהוגים באותה עת. גם אורכו של המשפט, שנמשך כשמונה שנים, נלקח בחשבון. על הנאשמים נגזרו עבודות שירות וקנסות, עם מאסר על תנאי במקרה של הפרות נוספות של חוק ההגבלים העסקיים בתוך שלוש שנים. על נאשם 2, שיזם את הקרטל, נגזרו העונש הכבד ביותר של שישה חודשי עבודות שירות ו-12 חודשי מאסר על תנאי, לצד קנס של 50,000 ₪. על נאשמים 3, 4 ו-7, שניהלו את פעילות הקרטל, נגזרו שישה חודשי עבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנסות שנעו בין 30,000 ₪ ל-40,000 ₪. על נאשמים 16 ו-17, שמעורבותם הייתה מוגבלת, נגזרו שישה חודשי מאסר בפועל וקנסות בסך 50,000 ש"ח ו-35,000 ש"ח, בהתאמה, ואילו על האחרון הוטל מאסר על תנאי. על הנאשם בן 19 נגזרו חודשיים עבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 35,000 ₪. על נאשמי התאגיד נקנסו בין 200 אלף שקל ל-600 אלף שקל. גזרי הדין של נאשמים 8 ו-9, שבריאותם הייתה מוטלת בספק, ייקבעו לאחר קבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות ציבוריות.