עת"מ 49973-04-24

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב עתירה המערערת על שלילת רישיון לנשיאת נשק. העותר טען כי ההחלטה אינה סבירה וביקש מבית המשפט להתערב. עם זאת, השופט תיאר בהרחבה את היקפה המצומצם של הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות מסוג זה. לדברי השופט, אין לעקוף את שיקול הדעת של הרשויות המנהליות על ידי בית המשפט, אלא אם כן ההחלטה הייתה בלתי סבירה, שרירותית או מפלה. לאחר מכן התעמק השופט בפרטי חוק כלי הירייה, תוך הדגשת סמכותו של פקיד הרישוי והתיקון האחרון המעניק סמכות קביעה מחייבת למשטרה באשר לשיקולי שלום הציבור. בישראל אין זכות מוחלטת להחזיק כלי ירייה, והמדיניות הרווחת נועדה לצמצם את מספר כלי הנשק הנמצאים בידי אזרחים. החלטות מנהליות על רישיונות נשק מבוססות על ראיות מנהליות, הדורשות סטנדרט הוכחה נמוך יותר מאשר המשפט הפלילי. השופט הדגיש כי רשויות מנהליות אכן יכולות לשקול מידע חסוי, לרבות חומר מודיעיני ותיקי חקירה סגורים, כחלק מתהליך קבלת ההחלטות שלהן. לאחר שבחן את הראיות החסויות שהציגה המשטרה, מצא השופט כי הן מעוגנות בראיות מנהליות, המצדיקות חשש לשלום הציבור. השופט שימש "עיניים" לעותר בעיון בחומר חסוי זה ולא מצא סיבה לפקפק באמיתותו או לפטור אותו כמופרך. השופט הכיר בכך שיכולתו של העותר להגן על עצמו נפגעה מאי-גילוי הראיות, אך הדבר גבר על הצורך להגן על האינטרס הציבורי ועל הנזק הפוטנציאלי שגילוי עלול לגרום. כמו כן, דחתה השופטת את טענות העותרים כי יש לאשר את בקשתם לרישיון על סמך גילו של החומר המודיעיני וסגירת התלונה הנלווית. השופט הדגיש כי החלטות מנהליות אינן כבולות לאותן אמות מידה ראייתיות כמו בהליך פלילי וכי הרלוונטיות של המידע המודיעיני אינה פוחתת עם הזמן. השופט דחה גם את הטענה כי שלילת הרישיון פוגעת בזכות היסוד של העותר לחופש עיסוק, והדגיש כי זכות זו היא יחסית ויש לאזן בינה לבין שיקולי שלום הציבור. בסיכומו של דבר, פסק השופט לטובת המשיבים, דחה את העתירה והורה לעותר לכסות את הוצאות המשיבים. ההחלטה התקבלה לגופו של עניין, והעתירה נמצאה חסרת הרשעה.