ע"א 534/73

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעת גירושין ובסכסוך שבא בעקבותיה על המשמורת על ילדיהם הקטינים של בני הזוג. האב, שהוענקו לו זכויות ביקור, טען כי האם עזבה את הארץ עם ילדיהם ללא ידיעתו או הסכמתו, בניגוד לצו בית משפט. האב הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בבקשה להוציא צו עיקול על נכסי האם, מאחר שהיא לא קיימה את החלטת בית המשפט בעניין החזרת הילדים. האם טענה כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות וכי דרישות פרוצדורליות מסוימות לא התקיימו. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את טענות האם וקבע כי סעיפים 6 ו-7 לפקודת ביזיון בית המשפט הם סעיפים עצמאיים. בעוד שסעיף 6 מחייב זימון אדם לפני הטלת קנסות או מאסר, סעיף 7, החל כאשר לא ניתן למצוא את האדם, אינו כולל דרישה כזו. עוד קבע בית המשפט כי האם, בכך שלא העלתה את התנגדות הסמכות קודם לכן, הסכימה לסמכותו של בית המשפט המחוזי וכעת היא מנועה מלעשות כן. כמו כן, נקבע כי הצדדים יכולים להסכים על הענקת סמכות לבית המשפט המחוזי, גם אם העניין נופל בגדר סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. באשר לפרשנותו של סעיף 7 לפקודת ביזיון בית המשפט, הסביר בית המשפט כי הוא מספק שיטת הוצאה לפועל חלופית למקרים בהם לא ניתן להביא את הנאשם בפני בית המשפט, כגון עיקול. לבסוף, הדגיש השופט קיסטר כי מרגע שסמכות השיפוט מוקנית לבית הדין הרבני, לא ניתן להעבירו לבית המשפט המחוזי על סמך הסכם חדש של הצדדים. הערעור נדחה, והאם חויבה לשלם את הוצאותיו המשפטיות של האב.