ת"א 13170-02-19

תקציר

התובע, שזוכה מחמת ספק באשמת שוד ורצח, תבע מהנאשם פיצויים בגין תקופת מעצרו, בטענה כי המשטרה רשלנית בניהול החקירה וכי הפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום ברשלנות. בית המשפט קבע כי לא הייתה רשלנות מצד הנאשם לאורך כל הליכי החקירה והתביעה. למרות שהיו פגמים בחקירה, הם לא הגיעו לכדי מחדלים רשלניים. בית המשפט הדגיש כי אמת המידה להגשת כתב אישום היא האם קיים סיכוי סביר להרשעה, וזאת בשונה מסטנדרט ההוכחה מעבר לספק סביר הנהוג בבית המשפט הפלילי. הראיה העיקרית נגד התובע, שהייתה עדותו של עד, נראתה מוצקה בעת הגשת כתב האישום, והתביעה הייתה סבירה בהסתמכותה עליה. כמו כן, בידי התביעה היו ראיות נוספות הקושרות את התובע לביצוע העבירה, לרבות רישומי טלפון והתנהגותו המפלילה של התובע במהלך החקירה. עוד קבע בית המשפט כי החלטות התביעה להאריך את מעצרו של התובע היו כדין, שכן בתי המשפט השונים שדנו בהארכות המעצר הסכימו כולם כי קיימות ראיות לכאורה המצדיקות מעצר. בסופו של דבר נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 50,000 ₪.