ת"א 1052/97

תקציר

התיק הוא בין בנק דיסקונט לישראל בע"מ (התובע או הבנק) לבין הנתבעים דוד ושולה רוזנבאום. היא סובבת סביב מסגרת אשראי שהעמיד הבנק לדוד והחריגה ממסגרת האשראי המוסכמת שבאה בעקבותיה. הבנק הגיש תביעה על סך 1,010,155 שקל, ואילו הנתבעים טענו כי הבנק חייב אותם בניגוד להסכמיהם. עוד טענו הנתבעים כי הבנק פיתה אותם לרכוש ניירות ערך ספציפיים, דבר שגרם להם להפסדים. בית המשפט קיבל את ההסדר הפרוצדורלי של הצדדים למנות מומחה לחישוב הניכויים לאחר פסק הדין. בית המשפט מצא כי התנאים שסוכמו אכן היו חריגים והוחלו על הנתבעים. עוד נקבע כי החשבון סטה באופן משמעותי ממסגרת האשראי המוסכמת, והבנק היה מודע לחריגה זו אך נמנע מלפעול. הבנק שלח לנתבעים הודעה בה דרש פירעון וציין את כוונתם למכור את ניירות הערך אם החוב לא יוסדר. עם זאת, הבנק לא פעל על פי הודעה זו, שהנתבעים פירשו באופן סביר כאינדיקציה לכך שהבנק סבר שערכם של ניירות הערך יעלה עם הזמן. בית המשפט הדגיש את חובת האמונים של הבנקים כלפי לקוחותיהם ואת חובת הבנק לפעול בתום לב ובשקידה נאותה. השופט קבע כי שני הצדדים אחראים להפסדים שנגרמו וחילק את האחריות שווה בשווה. זאת, משום שהבנק לא פעל במהירות למימוש ניירות הערך ולהקטנת החוב, אך גם משום שהנתבעים לא נקטו צעדים להקטנת חובם. באשר לרכישת מניות טמבור, מצא בית המשפט כי הדבר נעשה בתיאום בין שני הצדדים וחילק את ההפסד הנובע מכך שווה בשווה. עוד קבעה השופטת כי הנתבעת מס' 2, שולה רוזנבאום, אחראית לחובות בחשבון המשותף שניהלה עם בעלה, למרות תפקידה הפסיבי בניהולו. לסיכום, התביעה והתביעה שכנגד התקבלו באופן חלקי. הצדדים נדרשו למנות מומחה שיערוך חישובים בהתאם לתנאי ניהול החשבון שהוסכמו על הצדדים. המומחה יקבע את שווי תיק ניירות הערך בשני מועדים קריטיים ויחשב את ההפסד שנגרם, כאשר כל צד יישא במחצית מההפסד המחושב. הבנק חויב לשאת במלוא הוצאותיו של המומחה.