עת"מ 16092-01-15

תקציר

בקשת המשיב לדחות את העתירה התקבלה בשל שיהוי מופרז של העותר בהגשת העתירה ואי מיצוי הסעדים המנהליים. העותר ידע על תכנית ההפקעה כבר בשנת 1998 או לכל המאוחר ביוני 2014, אך הגיש את העתירה רק שבעה חודשים לאחר מכן, מעבר למגבלת 45 הימים. טענת העותרים כי יש לפטור אותם משיהוי זה משום שניסו ליצור קשר עם המשיב והגישו את העתירה רק 45 יום לאחר קבלת תשובה מהם, לא צלחה, שכן בית המשפט מצא כי העותר לא פעל במהירות מספקת בכל אחד משלבי ההתקשרות עם המשיב. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי המשיב לא פעל באופן בלתי מידתי או בניגוד לשלטון החוק. המשיבה הפעילה את שיקול דעתה כראוי, תוך התחשבות באינטרסים ציבוריים ופרטיים כאחד, וטיעוני העותרת בדבר נחיצות ההפקעה והשפעתה על פעילות מפעלם היו עניינים להכרעת המשיב. אל לו לבית המשפט להתערב בהחלטותיו התכנוניות של המשיב, מה גם שהמשיבה בחנה מחדש את עמדתה והתייעצה עם מומחה במהלך הליך העתירה. בנוסף, קבע בית המשפט כי הוראות סעיף 11 לפקודת הקרקעות, המונעות הפקעה חלקית של בית או מבנה, אינן חלות במקרה זה. המקרקעין הלא בנויים המיועדים להפקעה היו נפרדים ומנותקים ממפעל העותרת ולא היו חלק אינטגרלי ממנו. קרקע זו שימשה לחניה ולגישה לכלי רכב, אך ניתן היה להסבה לפתרונות גישה חלופיים. יתר על כן, הקרקע לא הייתה צמודה לבניין מגורים, דבר שהיה דרישת מפתח לתחולת סעיף 11. לבסוף, מצא בית המשפט כי אין לו סמכות עניינית לפסוק בתביעתה החלופית של העותרת לפיצויים ודחה אותה. העותר חויב לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪.