ת"א 7513-02-17

תקציר

השופט מצא כי האירוע המדובר מהווה "תאונת דרכים" ביחס לנתבע הראשון, שכן התובע נפל בעת היציאה מרכבם, מה שנחשב ל"שימוש" ברכב על פי החוק. עם זאת, השופט קבע כי לא מדובר ב"תאונת דרכים" של הנתבעים השני, השלישי והרביעי, וכי יש לדחות את התביעה נגדם. השיקול המרכזי היה האם התובע סיים לצאת מהרכב והגיע למצב יציב מחוצה לו לפני הנפילה, או שמא הנפילה התרחשה ישירות בעת היציאה. השופט הגיע למסקנה כי מדובר באירוע אחד, וכי האירוע כולו - מהיציאה מהרכב ועד לנפילה על הכביש - היה אירוע אחד מהיר. עדותו של התובע עצמו הייתה הראיה היחידה שהוצגה לנפילה, והיא סותרת ראיות אחרות, לרבות הודעותיו הקודמות של התובע בפני המוסד לביטוח לאומי ותצהירו של הנתבע הרביעי. יתר על כן, השופט מצא כי התובע לא רכש עמדה יציבה על הגרר לפני שנפל, ולכן "השימוש" ברכב היה באחריות הנתבע הראשון. עוד קבעה השופטת כי מעשיו של התובע אינם מהווים "שימוש" בגרר, וכי הנפילה יכולה להיחשב כחלק מפעולת העמסת רכבו של התובע על המשאית. לפיכך, גם הנתבעת השלישית, מבטחת הגרר, לא הייתה אחראית. לבסוף, קבע השופט כי חריג ה"טעינה" והמושג "תאונה מעורבת" אינם חלים במקרה זה. משכך, התביעה נגד הנתבע הראשון התקבלה, ואילו התביעות נגד הנתבעים השני והרביעי נדחו. הוצאות נפסקו לנתבעים.