ע"פ 386/72

תקציר

הכרעת הדין האמורה מתייחסת לערעור על הרשעה בעבירות שוחד לפי סעיפים 1(א) ו-5(א) לחוק לתיקון דיני העונשין, התשי"ב-1952. המערער, בוחן נהיגה, הואשם כי ניצל את מעמדו כדי לבקש טובות הנאה מיניות מנבחנת בתמורה לציון עובר. הטענות המרכזיות שהוצגו בערעור נוגעות לאיחור בהעמדה לדין ולאופי העבירה. באשר לשיהוי בהעמדה לדין, קבע בית המשפט כי תקופת ההתיישנות אינה מבטלת אוטומטית את האישומים. השיהוי שנמשך כשנה וחצי לא שלל מהמערער את זכותו להגנה, שכן הוא לא הוכיח כיצד היא פוגעת ביכולתו להציג הגנה או גורמת לדעה קדומה מהותית. בית המשפט הדגיש כי תקופת ההתיישנות בת עשר השנים לעבירות פליליות חלה במקרה זה. באשר לטענה כי עבירת השוחד היא בעלת אופי מיני ודורשת עדות תומכת, דחה בית המשפט טענה זו, והדגיש כי עבירת השוחד נותרת על כנה ללא קשר להקשרה המיני. לדברי השופט, כוונת המחוקק העומדת מאחורי חקיקת השוחד היא לאפשר עדות אחת להסתפק, גם אם היא באה של שותף, כדי להקל על הרשעתם של עבריינים במקרים שבהם לעתים קרובות אין עדים. במקרה הספציפי הזה, השופט מצא את עדותה של המתלוננת עקבית ואמינה ונתמכה בראיות נסיבתיות. לפיכך, הערעור נדחה.