ע"פ 4378/03

תקציר

גזר הדין המדובר עוסק בגבר שהורשע בעבירות מין בתוך המשפחה, בהן אונס בתו וביצוע מעשים מגונים בשלושה מנכדיו. המערער, יליד 1921, נידון לשמונה שנות מאסר וחויב לשלם פיצויים לקורבנותיו. הערעור על הרשעתו וגזר דינו מתמקד בעיקר בשני אישומים: אונס בתו וביצוע מעשים מגונים בנכדתו הבכורה. כתב האישום כלל סעיף כללי וארבעה אישומים ספציפיים. הסעיף הכללי תיאר מעשים מיניים המיוחסים למערער, שעל חלקם חלה התיישנות. דבר זה, לטענת הסנגור, פגע בזכותו של המערער להליך הוגן ויצר דעה קדומה. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי המעשים הראשונים היו בעלי חשיבות ראייתית להוכחת המעשים המאוחרים. בית המשפט מצא את עדויותיהן של הבת והנכדה אמינות, ואת הכחשתו של המערער כבלתי משכנעת. נטען כי תיאור המעשים המיושנים בכתב האישום ועדותם על ידי התביעה יצרו דעה קדומה כלפי אשמתו של המערער. בית המשפט הכיר בדעה הקדומה הפוטנציאלית, אך הדגיש כי עובדות הרקע חיוניות להבנת התנהגותם ותגובותיהם של הקורבנות. עוד הבהיר בית המשפט המחוזי כי המערער לא הורשע בעבירות המאסר בזמן ואין בהן כדי להשפיע על גזר דינו. בית המשפט מצא כי מעשיו של המערער לא היו בהסכמה וכי הוא היה בעל היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה פלילית. גם הערעור על הרשעתו במעשים מגונים בנכדו הקטין ובנכדתו הצעירה נדחה, על סמך עדויותיהם המהימנות. בית המשפט גם אישר את ההחלטה לפסוק פיצויים לנפגעים, וציין כי נגרמו להם עוגמת נפש. הערעור, אפוא, נכשל על כל חלקיו.