ע"א 5417/90

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים שהוגשו בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי שפסלה צוואה בשל אוזלת ידו הנפשית הנטענת של המצווה והשפעתו הבלתי הוגנת עליו. הערעור הראשון הוגש על ידי שני בניו של המצווה, שתמכו בקיום הצוואה, והשני הוגש על ידי אשתו, הנהנית העיקרית מהצוואה, שהצטרפה לטענות הבנים. המשיבות היו ארבע בנותיו של המצווה, שהתנגדו להכרה בצוואה. הערעורים אוחדו להליך מקוצר. הטענה העיקרית הייתה מצבו הרפואי של המצווה בעת עריכת הצוואה, שהיה נושא לעדות נרחבת בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ביסס את ממצאיו על מספר מצומצם של עדויות, לרבות רשומות רפואיות שתיארו את מצבו של המצווה כסביר רוב הזמן, ובמיוחד בעת עריכת הצוואה. למרות שבית המשפט נתן משקל רב לרישומים אלה, הוא לא ראה בהם ראיה מספקת לכך שהמצווה הבין את מהות הצוואה. בית המשפט שמע גם עדות של רופא שבדק את המצווה בסמוך למועד עריכת הצוואה ומצא אותו כשיר נפשית. בית המשפט לא דחה עדות זו אך סבר כי אין בה ראיה מספקת ליכולתו של המצווה לערוך צוואה. נראה כי החלטת בית המשפט לא התבססה רק על אוזלת ידו הנטענת של המצווה, אלא גם על השפעה בלתי הוגנת שהפעילו עליו בניו, ובמיוחד המבוגר שבהם. עם זאת, טענו המערערים כי אין ראיות להשפעה בלתי הוגנת, וכי הנחת בית המשפט בעניין זה התבססה על שרשרת הנחות שנבעה מטעות הקלדה בפרוטוקול, שתוקנה מאוחר יותר. לטענתם, חוסר האמון של בית המשפט בעדותה של אשת המצווה ושל עד הצוואה, עו"ד במקצועו, הושפע מטעות זו. אכן, דומה כי מסקנתו של בית המשפט בדבר השפעתו של הבן על המצווה לא הייתה מעוגנת בראיות, וייתכן שלטעות ההקלדה היה חלק בכך. בנוסף, נימוקיו של בית המשפט בדבר השפעת הבן וחזקת ההשפעה הבלתי הוגנת בשל התלות היו פגומים, שכן הם לא היו ישימים ליחסים שבין בעל ואישה. עדויות אחרות שנשמעו בבית המשפט לא זכו להתייחסות בפסק הדין ויכלו לתמוך במסקנה כי הייתה השפעה בלתי הוגנת, אך ערכאת הערעור לא יכלה לקבוע את מהימנותן. לפיכך, פסק דינו של בית משפט קמא בוטל והתיק הוחזר אליו לפסק דין חדש בהתחשב במכלול הראיות. המשיבים חויבו לשלם למערערים 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.