בש"א 23939/05

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב תביעה שהוגשה בשנת 2003 בנוגע לגביית יתר של אגרות והיטלים בין השנים 1992 ל-1999. הנתבע טוען כי התביעה התיישנה, אך בית המשפט דוחה טענה זו. היא קובעת כי הנתבע אינו יכול לטעון לאי ידיעה או הטעיה, שכן הוא לא אימת באופן עצמאי את חישוביו של המבקש – צעד סביר המצופה ממנו. יתר על כן, גם טענת המרמה נדחית מכיוון שהיא נעדרת פרטים וראיות. בית המשפט דוחה גם את הטענה בדבר הודאת זכותו של המבקש, ומפרש את הדינים הרלוונטיים באופן שונה. פסיקותיהם הקודמות של השופט פרוקצ'יה ושל הנשיא ברק במקרים דומים תומכות בפרשנות זו. עוד מציינת השופטת כי המשיב, בהיותו עסק בתחום הבנייה, היה מגלגל את העלויות ללקוחותיו, ובכך הופך את הדיון לאקדמי. לבסוף, בית המשפט פוסק לטובת המבקש, מורה למשיבים לשלם הוצאות, ומורה להם להגיש כתב הגנה מתוקן בתוך 30 יום.