ת"א 10950-09-16

תקציר

הסוגיה המרכזית בתיק זה סובבת סביב הסכם חתום מיום 15.6.09, בדבר מכירה אפשרית של נכס בבעלות הנתבעת מס' 2, המכונה "המוכרת", המנוהל על ידי הנתבעת מס' 1. הנכס, מגרש בנייה ועליו מבנה, היה אמור להימכר לתובע או ללקוחותיו תמורת 80 מיליון ₪ בתוספת מע"מ. על פי ההסכם, לתובע, עורך דין במקצועו, יהיו ארבעה חודשים למצוא קונים ואם יצליח, הצדדים ייפגשו תוך 21 יום כדי לחתום על הסכם מכר. התובע טען כי הנתבעים הפרו את ההסכם, מה שהוביל אותו להגיש תביעה. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבעים, דחה את תביעת התובע והורה לו לפצות את הנתבעים בהוצאות המשפט ולשלם הוצאות משפט נוספות. החלטת השופט התבססה על ניתוח מקיף של הראיות והעדויות שהוצגו. נקבע כי התובע הכיר את הנכס ואת השימוש המותר בו מאחר והתנגד בעבר להיתר הבנייה לפרויקט. זאת ועוד, התובעת הייתה מודעת למחלוקות המשפטיות בין הנתבעים ולחובת השכירות הכרוכה בנכס. השופטת שקלה את מהות ההסכם ופירשה אותו כמכוון למכירת הנכס כולו כמקשה אחת ולא כדירות בודדות, דבר שאושר בכוונת שני הצדדים. התובע לא הצליח למצוא קונים במסגרת הזמן שנקבעה ולא החזיק בכספים בעצמו. בנוסף, הסכמי המכר שהציג לא תאמו את תנאי ההסכם הראשוני. השופט הגיע למסקנה כי התובע לא מילא את התחייבויותיו על פי ההסכם ולכן הנתבעים לא יכלו להפר אותו. הודעת התובעת על מימוש האופציה נמצאה לא כנה שכן לא היה לה קונה אמיתי. השופטת מתחה ביקורת על התנהלות התובע לאורך כל ההליך, וציינה כי הוא סיבך את ההליך שלא לצורך והרחיב את היקף התביעה. כתוצאה מכך, בנוסף להוצאות המשפט, חויב התובע לשלם לנתבעים 150,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. פסק דין זה מחזק את החשיבות של עמידה בתנאי הסכמים ופעולה בתום לב.