ת"א 28120-03-18

תקציר

התובע, שיוחסה לו עבירה פלילית חמורה באמצעות פרסומים מקוונים, ביקש מהנתבע – מפעיל מנוע חיפוש – להסיר אזכורים לפרסומים אלה, ותבע פיצוי בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות. בית המשפט קבע, כי הנתבעת אינה אחראית ללשון הרע, שכן היא עמדה בנסיבות המחלוקת בכלל שנקבע בפסק דין קודם בדבר חובתה להיות אחראית בגין הפניה לפרסום עד למתן החלטה שיפוטית בטענתו של אדם הטוען כי הפרסום מהווה לשון הרע. עם זאת, בית המשפט הורה לנתבעת להסיר את האזכורים לפרסומים ביחס למשתמשים בעלי כתובת ישראלית, מבלי להכריע האם הפרסום שקרי, תוך איזון בין זכותו של התובע לשם טוב לבין זכות הציבור לגישה למידע. הצו היה כפוף לסייג כי הטענות המיוחסות לתובע יתבררו בהליך אחר, מה שיוביל להחלטה אחרת. בית המשפט דחה את בקשת התובע להסיר לחלוטין את ההפניות לפרסומים, אשר יחולו על כלל משתמשי האינטרנט בעולם, וכן את בקשתו בנוגע לפרסומים שטרם איתר. התובע חויב לשלם לנתבע שכר טרחת עורך דין, בשל ייחוסו לנתבע "זדון" ושיהוי פרוצדורלי.