ת"צ 43778-01-13

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב פרשנותו של צו ארנונה לעניין הנחות בארנונה. המבקש טען כי על העירייה לפעול לפי טבלת ההנחות שפורסמה לאחר אישור הצו, ואילו העירייה עמדה על כך שהצו מתייחס לתעריפים המרביים הקבועים בתקנות בעת אישורו. השופטת פתחה ואישרה כי לעירייה יש סמכות להעניק הנחות בארנונה והיא אינה מחויבת להציע אותן כלל. השופטת הדגישה כי טבלת ההנחות היא הנחיה בלבד ואינה מחייבת את העירייה לאמצה; העירייה יכולה לבחור לאמץ טבלה אחרת כל עוד שיעורי ההנחה אינם חורגים מהרמות המותרות. פרשנות צו הארנונה הייתה נקודת המחלוקת העיקרית. השופט קבע כי פרשנותו הטבעית של הצו היא שהוא מתייחס לשיעורי ההנחה שהיו נהוגים בעת אישורו, שפורסמו שנה קודם לכן. השופטת דחתה את ההבחנה של המבקש בין אימוץ הטבלה לבין שיעורי ההנחה, והסבירה כי התעריפים בטבלה קשורים זה בזה לקריטריונים אחרים. לדברי השופט, פירוש הצו כך שהעירייה אימצה את התעריפים העתידיים הלא ידועים יוביל לתוצאות בלתי סבירות ולכן יש לפרש את הצו כמתייחס לתעריפים הנוכחיים בעת אישורו. השופט גם דחה את הטענה בהתבסס על פרקטיקות של שנים קודמות, והודה כי העירייה לא התמודדה עם סוגיה זו בעבר. כמו כן, השופטת הסכימה עם טענת העירייה כי ראוי לתקן את הטעות בפרשנות משנים קודמות. השופט הגיע למסקנה כי החלטת העירייה לאמץ את טבלת ההנחות לצו הארנונה מהשנה הקודמת תקפה. כתוצאה מכך, הבקשה להנחות על בסיס הטבלה החדשה נדחתה, אם כי לא הוטל צו הוצאות על המבקש, בהתחשב במצבו הכלכלי. החלטה זו התקבלה ללא נוכחות הצדדים, והשופטת ביקשה להדגיש כי היא אינה מטילה כל נטל כספי על המבקשים או על תושבים אחרים המבקשים הנחות.