ת"א 9416-06-20

תקציר

התובעת, חברת נדל"ן, תבעה שכן בגין פלישה לכאורה לזכויות בנייה השייכות לתובע. התובע ביקש להרוס חלק מבית השכן או לחילופין ביקש פיצוי כספי. התובעת טענה כי רכשה זכויות בנייה שלא נוצלו מצד שלישי, אך בית השכן חרג מזכויות הבנייה שהיו לו, ובכך מנע מהתובעת לבנות בית רביעי על חלקתה. השכנה טענה כי תביעתה של התובעת חוסה תחת חוק ההתיישנות, וכי בכל מקרה היא קיבלה את הסכמת הבעלים הקודמים לבניית ביתה, והתובעת רכשה את החלקה בידיעה שכל זכויות הבנייה נוצלו. בית המשפט מצא כי התביעה אינה חסומה על פי חוק שכן היא נוגעת למקרקעין רשומים, הפטורים מהתיישנות. עם זאת, השופטת ציינה כי גם אם המקרקעין לא היו רשומים, עדיין התביעה הייתה קבילה שכן היא נוגעת לאינטרס של התובעים במקרקעין ולמימוש זכויותיהם הקנייניות. לאחר מכן פנתה השופטת לגופו של עניין וקבעה כי השכנה קיבלה את הסכמת הבעלים הקודמים לבניית ביתה, וכי התובעת רכשה את החלקה בידיעה שכל זכויות הבנייה נוצלו. השופטת מתחה ביקורת על התובע על כך שלא זימן עדי מפתח ועל השיהוי בהגשת התביעה עד לאחר מותו של הבעלים הקודם, שגרם נזק ראייתי לשכן. עוד קבע השופט כי התובע פעל בחוסר תום לב, הן בדרך הגשת התביעה והן ברכישת המגרש בידיעה מלאה כי אין זכויות בנייה. כמו כן, הדגישה השופטת כי הוראת הריסת בית השכן תהיה בלתי צודקת וחסרת תום לב, שכן היא לא תאפשר לתובע לבנות בית נוסף על המגרש בשל התב"עות הנוכחיות. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לשכן הוצאות משפט בסך 120,000 ₪.