רע"א 110/06

תקציר

בשנת 1999 רכשה המבקשת זכויות חכירה לדורות על חלקת קרקע ברעננה מארבעה בני משפחה שירשו אותה. הקרקע הינה בבעלות הקרן הקיימת לישראל ומנוהלת על ידי מינהל מקרקעי ישראל (המשיב). המבקש ביקש להקים על המגרש מבנה חדש ונדרש לשלם אגרת היתר על ידי המינהל עבור שטח הבנייה החדשה העולה על 160 מ"ר. אגרה זו שולמה ללא התנגדות. ישנם שלושה הסכמי שכירות הרלוונטיים למקרה זה. הראשונה, משנת 1954, לא אפשרה שינויים ללא הסכמה מראש ובכתב של הקרן הקיימת לישראל והחברה השיתופית ניר. השני, משנת 1961, מכיל הוראה מפורשת האוסרת על המינהל לגבות תשלום עבור בנייה נוספת ונחתם רק על ידי המנוח. השלישי, שנשלח למבקשת לחתימת המינהל בעקבות בקשתה להעברת זכויות החכירה, קובע כי כל גידול בכושר הבנייה דורש את הסכמת המשכיר וניתן להתנות אותו בתשלום כספי. הסכם זה נחתם בין המבקש לבין המינהל ביום 29.11.99, אך מספר המגביל את כושר הבנייה נוסף על ידי המינהל לאחר חתימת המבקש. המבקשת תבעה את המינהל בשנת 2001 להחזר דמי ההיתר, אך בית משפט השלום בכפר סבא דחה את תביעתה בשנת 2003. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שדחה אף הוא את הערעור בשנת 2005. לאחר מכן הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בטענה כי המינהל גבה ממנה שלא כדין את דמי ההיתר וכי הסכם החכירה משנת 1999 אינו תקף בשל התוספת שנעשתה לאחר חתימתה. המינהל טען כי רק ההסכם משנת 1999 חל וכי המבקש אינו פטור מתשלום האגרה. השופט ס' ג'יאנטין דחה את בקשת רשות הערעור, בקובעו כי המינהל רשאי לגבות את אגרת ההיתר על פי ההסכם משנת 1954, שחייב תוספת בנייה בהסכמת המינהל. זאת ועוד, ההסכם משנת 1999, שהיה ההסכם היחיד עליו חתמה המבקשת, לא כלל כל הגבלה מספרית על כושר הבנייה, למרות שנציג המינהל הוסיף מגבלה כזו בדיעבד. תוספת זו נמצאה כטעות שאינה מזכה את המבקשת לבטל את ההסכם, מה גם שלא נקטה צעדים כלשהם לשם כך. עוד קבעה השופטת כי הצדדים התכוונו שדמי ההיתר ישולמו בהתאם להחלטות המינהל, כאמור בהסכם. השופט הבחין בין מקרה זה לבין מקרה הוד אביב נ' מינהל מקרקעי ישראל, שקבע כי המינהל אינו יכול לגבות דמי היתר ללא הוראה חוזית מפורשת, וציין כי הנסיבות שונות. עוד הדגישה השופטת כי בית המשפט העליון ממעט להעניק רשות ערעור במקרים של גלגול שלישי, ובקשה זו לא עוררה שאלות משפטיות מעבר למחלוקת בין הצדדים. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, והמבקש חויב בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המשיב.