ע"א 4096/18

תקציר

פסק הדין עוסק בעיקר בפרשנותן של תקנות ערך שימוש, תוך התמקדות בשאלה האם תקנות אלה קובעות כלל סופי או רק חזקה ניתנת להפרכה המאפשרת לנישומים להוכיח שווי שונה לשימוש ברכב שניתן על ידי מעסיק. על פי התקנות ופקודת מס הכנסה, כל רכב שהועמד לרשות עובד הוא הכנסה חייבת במס, ושר האוצר מוסמך לקבוע את שוויו. התקנות קובעות נוסחה המבוססת על המחיר לצרכן המתואם ותעריף שימוש קבוע, ואינן מותירות מקום לשיטות חישוב חלופיות. בית המשפט קובע כי נוסחה זו אינה עמומה או חזקה ומקיים אותה ככלל אחיד העולה בקנה אחד עם עקרונות דיני המס, המקדם יעילות, פשטות וודאות. ההיסטוריה החקיקתית מלמדת כי הכוונה הייתה להרחיב את בסיס המס, כך שיכלול הטבות כמו כלי רכב הניתנים על ידי המעסיק. למרות טענות המערערים לעיון חוזר, כגון "מס אמת" או הוצאות מעסיק בפועל, בית המשפט מוצא כי אין בהן די כדי לגבור על יתרונות היעילות והוודאות המשפטית. כמו כן, טענות בדבר היותם של כלי רכב "רכבי עבודה" הפטורים ממס נדחות משום שהשימוש בכלי רכב אלה לצרכים אישיים ומשפחתיים על ידי עובדים סותר מעמד זה. אשר על כן, הערעורים נדחים, והמערערים נדרשים לשלם את הוצאות פקיד השומה. בסופו של דבר, בית המשפט שב ומאשר את נוסחת התקנות כגישה הנכונה, ודוחה את פרשנותם של המערערים.