פש"ר 4217/07

תקציר

הפרשה נסובה סביב תביעה על העדפת תרמית שהגיש המנהל המיוחד נגד מספר בנקים ביחס לניהול חשבונות של חברות מקבוצת חפציבה. המנהל המיוחד טען כי החברות העדיפו במרמה את הבנקים בכך שהעבירו אליהם כספים בתקופה שקדמה לקריסת הקבוצה, בניגוד לאיסור על העדפת נושים. הסעד המבוקש היה החזרת ההפרש בין החוב בחשבון העו"ש לפני העדפת הנושים הנטענת לבין החוב באותו חשבון בעת קריסת הקבוצה. הבנקים טענו כי יש לדחות את התביעה מכמה עילות מקדמיות, ובהן התיישנות ושיהוי בלתי מוצדק בהגשת התביעה. השופט דחה טענות אלה וקבע כי התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות וכי לא היה שיהוי בלתי סביר שגרם נזק ראייתי לבנקים. לגופו של עניין, קבע השופט כי המנהל המיוחד לא הצליח להוכיח את גובה החוב בחשבונות הבנק טרם הפקדת הכספים המדוברים, דבר שהיה מרכיב מכריע בתביעתו. הטבלאות שהציג המנהל המיוחד להוכחת סכום החוב אותגרו על ידי הבנקים ונמצאו בלתי אמינות ובלתי מספיקות מאחר שלא הוגשו על ידי עד מומחה. כמו כן, קיבלה השופטת את חוות דעתם של עדים מומחים שהציגו שניים מהבנקים, אשר סתרו את חישובי המנהל המיוחד. כתוצאה מכך, נדחתה התביעה כנגד כל הבנקים בשל אי המצאת ראיות מספקות לסכום החוב. בנוסף, דנה השופטת, שלא לצורך, בשאלה האם החייב וקבוצת חפציבה ביצעו העדפת נושים כלפי הבנקים. השופט הגיע למסקנה כי העברת הכספים לחשבונות הבנק הייתה חלק ממהלך העסקים הרגיל ונועדה לקיים את הפעילות הפיננסית של הקבוצה. לכן, העברות אלה לא צריכות להיחשב כהעדפה כוזבת. עוד קבע השופט כי המנהל המיוחד לא הוכיח כי הבנקים הפעילו לחץ מופרז על החייב או על החברות, והכספים הועברו כמאמץ אחרון להציל את הקבוצה. לבסוף, התייחס השופט לתשובת המנהל המיוחד לתשובות הבנקים, וקבע כי מדובר בהרחבה אסורה של כתב המחלוקת. הבקשה למתן הוראות נדחתה, והמנהל המיוחד חויב לשלם לכל בנק שכר טרחת עורך דין בסך 120 אלף שקל.