ת"א 49372-10-17

תקציר

רשות מקרקעי ישראל תבעה מחזיקים פרטיים וחוכרים מעיריית ראשון לציון בגין פינוי מגרשת חוף. המחזיקים הפרטיים טענו כי יש להם אישור מהעירייה להחזיק בקרקע וכי הם עשו זאת במשך עשרות שנים, ואילו החוכרים טענו כי יש להם אישור הן מהעירייה והן מרמ"י להפעיל מסעדה על הקרקע. מנהל מקרקעי ישראל טען, כי כבעלת הקרקע, שמורה לו הזכות לדרוש את פינוי הקרקע המיועדת לו, אשר נעשה בה שימוש בלתי חוקי ובניגוד לתכניות הרלוונטיות, תוך פגיעה בגישת הציבור לחוף הים. בית המשפט קבע כי לעירייה אין זכויות בקרקע ולכן אינה מוסמכת להעניק לנתבעים זכויות שימוש בה. חוסר המעש והשתיקה ארוכי השנים של מנהל מקרקעי ישראל בנוגע לשימוש העירייה בקרקע היו בעייתיים, אך הם לא שללו את זכותה לדרוש פינוי. תוקף הרשאתם של המחזיקים הפרטיים להחזיק בקרקע פקע, ולכן לא הייתה להם הגנה תקפה מפני פינוי. באשר לשוכרים, מצא בית המשפט כי התנהלות רמ"י אינה מעידה על הסכמה להפעלת המסעדה. רמ"י, שהחזיקה בקרקע ללא עוררין, לא הסכימה לחוזה עם החוכרים, ולכן לא הייתה להם הגנה תקפה. עם זאת, בית המשפט התחשב בציפייה הלגיטימית של החוכרים להגנה ובאינטרס ההסתמכות הנובע מהתנהלות רמ"י ואופי ההסכם שלהם עם העירייה. כך, תוך קבלת תביעת הפינוי של מנהל מקרקעי ישראל, הורה בית המשפט לחוכרים לפנות את הקרקע עד ליום 1.9.2022, ובכך האריך את מועד הפינוי מ-1 בנובמבר 2021 שנדרש במקור. המחזיקים הפרטיים נצטוו לפנות את המקום עד המועד האחרון. שתי קבוצות הנתבעים חויבו לשלם את הוצאות רמ"י ושכר טרחת עורכי דין.