בג"צ 1689/94

תקציר

בית המשפט העליון פסק נגד העותרים, שהיו אזרחי בורמה וביקשו תושבות קבע בישראל. העותרת מס' 1, האם, הפכה לאזרחית ישראלית לאחר שנישאה לישראלי. בניה הבוגרים, עותרים 2 ו-3, קיבלו תחילה רישיונות ביקור, שתוקפם פג. הם הגישו בקשה לתושבות קבע, בטענה שביתם היחיד הוא עם אמם בישראל ועמדו על זכותם לאיחוד משפחות מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. משרד הפנים דחה את בקשתם בנימוק של מדיניותו ארוכת השנים שלא להעניק תושבות קבע לזרים, אלא במקרים חריגים. בית המשפט אישר מדיניות זו, והדגיש כי שיקול הדעת במתן התושבות נתון בידי משרד הפנים והיעדר קריטריונים כתובים אינו מצדיק ביטול החלטה זו. טענות העותרים נגד פקיד במשרד נדחו כחסרות בסיס. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא הייתה פגיעה בכבוד האדם, שכן לבנים, בהיותם בגירים, לא הייתה זכות אלמנטרית לחיות עם אמם. לפיכך נדחתה העתירה.