דב"ע נד/110 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בעניין חוזה עבודה והגבלותיו על חופש העיסוק של עובדים לאחר פיטורים. העובדים המדוברים היו סוכני מכירות של חברת מיי עדן, ששיווקה מתקני מים מינרליים ומים. לאחר שעזבו את עבודתם במי עדן, החלו העובדים לעבוד אצל מתחרה, מי צורים, בשיווק מוצר דומה – מתקן המסנן ומחמם מי ברז. הערעור התמקד בכמה סוגיות מרכזיות. ראשית, האם החובות בחוזה העבודה שנחתם בין העובדים לבין עדן ספרינגס שיווק חלות על המערערת, מי עדן. בית המשפט מצא שכן, שכן החוזה איפשר להמחות את הזכויות בו לחברות קשורות, והצהרת הסודיות התייחסה לחברות קשורות. שנית, בית המשפט בחן האם המוצר שנמכר על ידי מי צורים מתחרה בעסקיה של מי עדן. בית הדין קבע שכן, למרות טענות העובדים כי המוצרים שונים באופיים. שני המוצרים שירתו את אותה מטרה של אספקת מים נקיים, חמים או קרים, והיוו חלופות בעיני הצרכנים. לאחר מכן, בחן בית הדין את ההשלכות התקנתיות הציבורית של חובת העובדים שלא להתחרות במי עדן. בית המשפט שקל את חופש העיסוק של העובדים מול חופש ההתקשרות החוזית, ובסופו של דבר קבע כי הגבלת התחרות היא סבירה, אך יש לקצר את התקופה משנתיים לשנה, בהתחשב בידע הספציפי הנדרש בענף זה. עוד קבע בית הדין כי העובדים פעלו בחוסר תום לב, תוך ניצול הסודות העסקיים ורשימות הלקוחות של מעסיקם לשעבר, דבר המצדיק הטלת צו מניעה. זאת ועוד, השיהוי בבקשתה של מי עדן לסעד לא נחשב למכשול, שכן בית המשפט סבר כי אין בו כדי להשפיע על תוצאת התיק. לבסוף, קבע בית המשפט כי צו מניעה קבוע הוא הסעד הראוי, בהתחשב בכך שהנזק שנגרם הוא מתמשך ולא ניתן לפצות אותו במידה מספקת בפיצויים כספיים. לפיכך התקבל הערעור, ונאסר על העובדים לשווק את מוצרי מי צורים למשך שנה מתום העסקתם במי עדן. כן חויבו המשיבים לשלם את הוצאות המערער בשתי הערכאות.