ד"נ 20/72

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית עתירה להורות על דיון חוזר בתיק קודם של בית המשפט העליון (ע"א 492/71). הערעור המקורי ביקש לבטל החלטה של בית המשפט המחוזי שהתירה ביצוע משכנתא על נכס. בית המשפט העליון פסק נגד העותרים, ובעתירה הנוכחית נטען כי יש לדון מחדש בפסק הדין הקודם משני טעמים: ראשית, כי הוא סותר את סעיף 13(א) לחוק המשכון, ושנית, כי הוא מהווה מעשה של בית המשפט. פסק דינו של נשיא בית המשפט העליון בעתירה זו פותח בתיאור ההיסטוריה הארוכה של הסכסוך, שכלל ריבוי תיקים משפטיים וניסיון כושל להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. פסק הדין מתייחס לטענות שתי העותרות. באשר לטענה הראשונה, קובע נשיא בית המשפט העליון כי דעת הרוב בפסק הדין הקודם של בית המשפט העליון כבר דנה ודחתה את תחולתו של סעיף 13(א) לחוק המשכון. הטיעון, שהתבסס על דעת המיעוט באותו מקרה, אינו צפוי אפוא להצליח. בנקודה השנייה קובע נשיא בית המשפט העליון כי ההחלטה עליה הסתמכו העותרים כמעשה של בית המשפט – פסק דין של ערכאה נמוכה יותר שחיזק את ההחלטה הקודמת, שעליה מערערים כעת – בוטלה לאחר שבית המשפט העליון פסק נגד העותרים. לפיכך, החלטה זו של ערכאה נמוכה יותר אינה יכולה להיחשב כמעשה של בית המשפט, וטענת העותרים נכשלת. זאת ועוד, נשיא בית המשפט העליון קובע כי אין נסיבות חריגות המצדיקות דיון חוזר בתיק, מה גם שאחד השופטים בפסק הדין הקודם לא הביע דעה בנושא. העתירה נדחית, והעותרים נדרשים לשלם את הוצאותיו של המשיב מס' 1.