ע"א 8318/96

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט העליון במחלוקת הנוגעת לפירוק שיתוף בחלקת קרקע עם בניין מגורים הכולל ארבע דירות. המערערת והמשיבים היו בעלים משותפים, שלכל אחד מהם מניות בעלות שונות. המערערת ביקשה לפרק את השותפות באמצעות רישום הבניין כבית משותף, תוך מינוף סעיף 42 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ואילו המשיבים העדיפו מכירה, תוך ציון הפסדים משמעותיים פוטנציאליים מאובדן זכויות בנייה כמפורט בסעיף 40. הערכאה הנמוכה יותר צידדה תחילה במערערת, וקבעה כי רישום כבית משותף הוא הדרך המועדפת במידת האפשר. בית המשפט המחוזי ביטל זאת, תוך שהוא מדגיש הפסדים פוטנציאליים וחששות הנדסיים. לאחר ערעור, בית המשפט העליון החזיר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ואישר כי יש לתת עדיפות לרישום כבית משותף שכן הוא משקף את הקצאות הבעלות הקיימות מבלי לכפות מכירה. בית המשפט שב והדגיש כי רווחים עתידיים פוטנציאליים מזכויות בנייה משופרות אינם שווים ל"הפסד מהותי" על פי החוק, והדגיש את ההגנה על זכויות הפרט בחלקו בנכס. יתר על כן, דרישת הסכמת הרוב לרישום לפי סעיף 143 אינה חלה על סעיף 42, שכן המטרה העיקרית כאן היא פירוק הבעלות המשותפת, ולא רק שינוי מבנה ההחזקה. בית המשפט גם הדגיש כי יחסים גרועים בין הבעלים אינם מספיקים כדי לגבור על העדפה זו, אלא אם כן הם משבשים באופן יסודי את ניהול הבית המשותף. בסופו של דבר, הורה בית המשפט העליון על רישום הבניין כבית משותף, תוך שמירה על עמדת המערערת, ודחה את הטענה כי בעלות משותפת בדירה אחת בין המשיבים 2 ו-3 אוסרת רישום כזה.